זיכרונות על טירה (לימים קבוץ גזית) משנת 1948 ממי שהיה מפקד המקום – יצחק סיני מהגרעין הטורקי
עולים להתיישבות על קרקעות טירת אל-חרב (מאי 1948).
"טירת אל-חרב" בפתח ואדי בירה (נחל תבור היום), על מצוק מעל מושב כפר קיש, בין כפר תבור לפסגת ההר "כאוכב אל האואה (היום כוכב הרוחות).
במקום, בחלק הצפוני השטוח בחלקו, מצאנו: שני מבנים למגורים, חדר אוכל, ומטבח קטן. מגדל תצפית בתחתיתו גנרטור לחשמל, ומבנה מאבן בבניה ערבית, ששימש כמחסן ובו חמישה עשר רובים. בכניסה ליד השער, עמדה חפורה בנויה בטון מכוסה גג. בקרבת העמדה, מבנה גדול כעין מתבן מפח, בחלק ממנו מקלחות, מעבר למחיצת הפרדה.
מאחורי המבנים, בהפרדה מלאה מהחלק הקדמי, בקטע המוביל אל המצוק, מערה גדולה ועמוקה וחורבות של מבנים ערביים. הואיל ולא ניתן לטפס על המצוק התלול מצפון, הגישה למקום מהדרום, לאחר שעולים בדרך עפר תלולה העוקפת את המצוק ממערב.
באנו למקום חבורה של חמישה עשר חברים מהגרעין שלנו, כולל ארבע חמש בנות, בראשן זיוה (לימים אשתי). עליה הוטל לארגן את המטבח לבישול האוכל לחברים.
בתחילה, להכרת השטח סיירנו בסביבה. דבר ראשון שמשך את תשומת ליבנו היו, עצי שקד רבים בשלים לקטיף. אחר-כך, הכפרים הערבים הרבים הנטושים והגדול ביניהם "סירין". כמו-כן התוודענו לאנשי "כפר מסר", הכפר הערבי היחידי שנותר מאוכלס במקום ולא ננטש, קרוב אלינו ממערב. הערבים מכפר מסר היו שקטים ועשו רושם שמשלימים עם מצבם. כל פעם שיצאו לשדות המרוחקים מהכפר, היו באים אלי, כמפקד הקיבוץ והאזור (אצלם המוכתר), על מנת לקבל ממני רשות. במשך הזמן היחסים עוד השתפרו דבר שפעל לטובתם. (כשבאנו למקום הכפר היה ערימה של חושות בנויות בוץ, כיום כל הכפר בנוי בתים פרטיים, ווילות מפוארות).
בתחילה, בהעדר עבודה אחרת, עסקנו בקטיף השקדים. אחר כך "הקמתי" "מפעל" לפרוק גגות הקש של המבנים הערבים הנטושים, כדי להוציא את הרלסים מברזל שהחזיקו את הגגות. את הרלסים מכרנו אחר כך ל"זיידל", סוחר גרוטאות מחדרה.
כל זה כמובן לא הספיק לקיום. על-כן חשבתי: אם אכן המקום הוא עמדה בטחונית חיונית, למה שלא ישתתף הצבא בקיומנו. מה עוד, וכפי שיוסבר בהמשך, אכן פעלנו וביצענו פעולות ביטחון חיוניות בסביבה. פניתי לאלוף משה כרמל, מפקד החזית וביקשתי פגישה דחופה עמו. בקשתי נענתה ונקבעה לי פגישה במפקדת החזית במשטרת נצרת.
הפגישה התקיימה, אף שבאותו יום התנהל בחזית הצפון מבצע "חירם", לכיבוש מרכז הגליל. ישבנו שנינו בארבע עיניים, אני "מפקד" קבוץ "גזית", 'צוציק' כבן עשרים, מול האלוף משה כרמל, שהתפנה למעננו מעיסוקיו בניהול המבצע, ושוחחנו על בעיות הקבוץ. בתום השיחה, הסכים האלוף להכיר בקיבוץ כעמדה ביטחונית חיונית הסכמה שפירושה היה: תשלום של שישים אגורות ליום לכל חבר שנמצא במקום.
אמנם, בכך נפתרו בעיות הכלכלה והקיום, אך לא הסתפקנו לכך. בנוסף עבדה קבוצה מחברינו בקיבוץ עין-דור, בעיקר בעבודות בניין. אני כמא"ז (מפקד אחראי אזור) עסקתי בבטחון שוטף בענייני הביטחון. יום אחד בסיורי בשטח, בדרכי העפר והשדות, גיליתי סימני שביל שנוצר באמצע אחד השדות. בירידה לשביל מדרך העפר, היו חתיכות בד לבנות שמישהו פיזר בשטח, כנראה, בכוונה מראש. חשבתי לעצמי, השביל מילא, אפשר ועברו מכאן חקלאים מהכפר בדרכם לשדות. אך, חתיכות הבד הלבנות מאין ולמה? היה ברור שמישהו רצה לסמן את השביל, אף שביום רואים אותו בברור ללא קושי גם ממרחק. אם-כן, הכוונה היא, כנראה, להבליט את מקום השביל לצרכי מעבר בלילות.
המארבים בשדות לתפיסת מסתננים ו"השליח" מבן-גוריון למלך עבדאללה
מי עשוי לעשות שימוש בשביל הזה בלילה? החקלאים ממסר לא. הם מכירים היטב את השטחים. לשם מה הסימון ולמי? לקחתי שני חברים, מצויידים בנשק ויצאנו להציב מארב בלילה. לא חלפו אלא רגעים ספורים ותפסנו שלושה ערבים בדרכם מנצרת לירדן. אחד מהם לקח אותי הצידה ולחש באוזני: " אני הולך לירדן בשליחות מטעם ראש הממשלה בן-גוריון למלך עבדאללה". אחרי שהתאוששתי מההלם, שאלתי אותו: "יש לך מסמך או אישור אשר מוכיחים את דבריך?" הוא ענה לי "כן" והגיש לי נייר שנראה כאישור רשמי, ובו קראתי לאור הירח כדלקמן: "האיש הוא שליח מטעם המדינה. על משמרות הבטחון לאפשר לו לעבור את הגבול לירדן". מה עושים כעת? לשחרר או לעצור אותם. אולי המסמך מזויף? החלטתי לשחרר את שלושתם.
חיכינו במקום עוד שעה והנה שוב שלושה ערבים מתקרבים. אחד לבוש בחליפה מהודרת וענוב עניבה, ניגש אלי ולוחש באוזני: " אני הולך לירדן בשליחות ראש הממשלה בן-גוריון". אני שואל אותו: "יש לך מיסמך או אישור?" "לא" עונה לי האיש ומוסיף " אני מנהל בית הספר כדורי בטול כרם". האיש עושה רושם מצויין, אין לו מסמך כמו לקודם. מה עושים?
החלטתי שאיני משחרר אותו, אך אתן לו יחס של כבוד. את שני הערבים האחרים שחררתי, וחזרתי לקיבוץ עם "השבוי". בקיבוץ טיפלנו בו כמו שצריך. הוא נהייה בן בית אצלנו עד כדי כך, שבאחד הימים השארנו אותו לבד עם הבנות בנקודה. כעבור כמה ימים באו מהמטה ולקחו אותו.
כעבור פחות מחודש חזר "המנהל" לבקרנו ולהודות לנו על היחס שגילינו כלפיו. הוא באמת היה בירדן וכנראה שסיפורו היה אמת. הזמנו אותו לארוחת צהרים.
המארב הגדול עם מחלקת הצ'רקסים
המשכתי לצאת למארבים ותפסתי מסתננים רבים. היו אלה בד"כ סוחרים שנסעו לירדן עם כסף וחזרו עם סחורות לנצרת. פניתי למטה הצבאי והסברתי להם שההסתננות בשטח הולכת וגוברת ואנחנו לא נוכל להשתלט על העניין. כעבור שבוע התייצבה אצלי מחלקה שלימה של חיילים צ'רקסים מכפר קמה, בפיקוד יהודי מיבנאל (כנראה חיים לבקוב – א.ק).
לקחתי אותם בלילה והשכבתי אותם במארב. אני נשכבתי ליד המ"מ שלהם, ואמרתי לו: "אני הולך לישון. אם יופיע משהו תעיר אותי. לא הספקתי לסגור את העינייים וכל המחלקה פתחה באש. אני צועק: "תפסיק את האש מיד. מה קרה. מה אתם עושים?" המ"מ עונה לי:"ממזרח הופיעו דמויות, והחיילים פתחו באש ללא פקודה.
קמנו אני והמ"מ וניגשנו למקום שם הופיעו הדמויות ומצאנו אשה שוכבת ללא רוח חיים. צעקתי על המ"מ: "מה עשיתם, הרגתם אשה, ואיפה השאר?" המ"מ השיב: "היו יותר אך הם ברחו".
חזרנו למקום המארב, לא לפני שהזכרתי שוב, שאין לעשות דבר, אלא לפי הנחיותיי. כעבור כשעה הופיעה, והפעם מכיוון נצרת, שיירה ארוכה וגדולה מאוד. רובם רכובים על חמורים וגמלים. המתנתי עד שהשיירה התקדמה והגיעה אל מול החיילים הפרוסים במארב לכל אורכם. התרוממתי וצעקתי: "עצרו, הרימו ידיים". עצרו כל אנשי השיירה ועמדו דום במקומם.
החיילים אספו את כולם ולקחו אותם לבסיסם, לא לפני שהזהרתי את המ"מ, שהואיל ומדובר בסתם סוחרים ולא מסתננים עוינים, שישמרו עליהם ובמיוחד שלא יאפשרו לחיילים לשדוד אותם ולקחת את כספם. את החמורים, 16 במספר, ושלושה גמלים, לקחנו והבאנו למתבן של הקיבוץ. היו שם חמישה עשר חמורים אפורים וחמור אחד לבן כשלג, כמו חמורו של המשיח (כך גם קראנו לו). גופת האישה נשארה בשטח. למחרת כשניגשתי למקום לא מצאתי את הגופה.
כעבור זמן, מסרתי למפקדה את הגמלים ואחר-כך גם את החמורים, להוציא בודדים שנשארו בקיבוץ. לימים נודע לי שהצ'רקסים שדדו את השבויים ולא הותירו אצלם, אלא את תחתוניהם. כן נודע לי, כשהגמלים, בדרך כלשהי הגיעו לנצרת, ניגש לאחד מהם ערבי מקומי ולאחר שהוריד את הגמל על ברכיו, הוציא מתוך האוכף חבילת שטרות גדולה וברח.
הסכסוך המתמשך עם קיבוץ עין-דור
משך כל תקופת שהותנו בטירה, עוד מההתחלה, היחסים עם עין-דור היו תערובת של ידידות, סכסוכים ומתחים. הם היו צריכים להעביר אלינו אדמות, אך הם סירבו והמשיכו לעבד אותן. פנינו להנהלת הקיבוץ הארצי, אך היא נמנעה מלפעול ולא עשתה דבר. הייתה גם מחלוקת על שכרם של העובדים שלנו בעין-דור. אנחנו טענו שהוא נמוך מהמקובל במשק. היה סכסוך על הנשק שלנו, אך לא ארחיב בזה.
פנינו לעין-דור לעזור לנו בזריעה, מאחר שלהם היו הכלים הנחוצים לכך. הם סירבו ואנחנו נאלצנו לפנות לקיבוץ מעגן לזריעה משותפת.
גם בענין זה פנינו לקיבוץ הארצי ולא מצאנו מענה. עין-דור נחשבו לקיבוץ ותיק יחסית אלינו, ולכן הייתה להם יותר השפעה במוסדות הקיבוץ הארצי.
דרשנו מהתנועה עם תום המלחמה תקציבים להכנת תשתיות, לרכישת כלי עבודה, (כל זה ע"מ שיותר חברים יעברו אלינו מחדרה), אך דבר לא קרה, ולא היה ברור כלל מתי ציפיותינו יתממשו.
על רקע זה פרץ משבר פנימי, שגרם בסופו של דבר לפירוק "הגרעין הטורקי". קבוצת חברים מיוצאי גן-שמואל, שהיו רגילים לחיים בסמוך לאזור עירוני עם כל הכרוך בו, השתמשו במצב שתואר לעיל כתירוץ והחליטו לעזוב את הקיבוץ כקבוצה, באופן קולקטיבי. מדובר היה בקבוצה רצינית גדולה וחשובה, מבחינת כוח אדם מקצועי. התקיימה שיחת קיבוץ, אך ללא הועיל והם עזבו. כעבור כמה ימים הופיעו קבוצות ובודדים נוספים והודיעו שהם עוזבים. העוזבים היו דווקא מבין הותיקים יוצאי טורקיה.
אני אישית, עד הרגע האחרון, לא חשבתי ולא דמיינתי לעצמי אפשרות לעזיבת הקיבוץ. עד אשר באה אלי בת-זוגי זיווה עם חברתה עדה והודיעו לי שהן עוזבות ונוסעות לחדרה לשכור חדר למגורים. נוכח המצב ששנוצר, הבנתי שבא הקץ לתקופת חברותי בקיבוץ וגם לרעיון הגרעין הטורקי, דווקא כאשר ההינו כל-כך קרובים להגשמתו..
עזבתי בסוף חודש דצמבר 1948 את טירה.
