קיבוץ גזית

תאריך לידה: 01.11.1928

תאריך פטירה: 29.04.2022

אברי לפידות נולד כאברהם לייכטר להוריו דוד וברכה בעיר טרגו מורש על גבול רומניה הונגריה, שפירושה השוק על נהר המורש. שלוש אחיות היו לאברי מנישואיו הראשונים של אביו, שתיים מהן שהיו תאומות זכה להכיר אחרי המלחמה, שלושה אחים ואחות מאביו ואמו שנפטרה בלידת אחותו הקטנה שנקראה על שם אמו ברכה. שלושת האחים ניצלו, שניים עלו לישראל כמוהו ואחד היגר לארה"ב אחרי המלחמה. דוד אביו נישא בשלישית, נולדו להם בן ובת, שיחד עם אחותו ברכה נספו בבירקנאו בשנת 1944.

את ילדותו עבר אברי בעיירה טרגו מורש. לאביו של אברי היו ידי זהב, הוא היה גבאי בבית הכנסת וכשראה שאין בזה פרנסה התחיל לחפש עבודה. אברי מספר איך ליווה את אביו כשחיפש פרנסה. תקופה מסויימת חטבו עצים, אחר-כך הגיעו למסקנה שהכפריים צריכים מי שיתקן להם את כלי החרס בהם הם מבשלים; למדו איך לחזק את כלי החרס עם חוט מיוחד. האיכרים הביאו אליהם הביתה את הכלים השבורים שלהם, והם התפרנסו מזה. כל האחים ירשו את ידי הזהב של האב, אברי בוודאי. כך שהיה חצרן וכך בתיקוני האופניים והקלנועיות של כל-כך רבים מאיתנו.

בית ילדותו של אברי היה סמוך לבית הכנסת, בתוך חצר בו התגוררו מספר משפחות יהודיות. בחצר הייתה באר ממנה שאבו מים, בית בן שני חדרים, אחד של ההורים והשני של הילדים. אברי ישן על המזווה, ובכל לילה היה צריך להזיז משם את הכלים והמזון על מנת שיוכל לשכב לישון. בבוקר היה חוזר המקום לשמש כמזווה. בבית הספר הציבורי למד סך הכל 6 שנים, 3 שנים בהונגרית ו-3 ברומנית. לחיידר הלך אחרי הצהריים עם פאות כמובן; כשיצא מהחיידר הכניס את הפאות לכובע והלך לשחק עם החברים כדורגל. מחוץ לבית נראה כמו כל אחד, בלי סממנים יהודיים.

עם כניסת הגרמנים לפולין ב-1939, הורגשו אותות מבשרי רעה גם בסביבה בה חיה משפחת לייכטר, בטרנסילבניה, בין רומניה להונגריה, בקרבת הגבול הפולני. יום אחד הופיעו בחיידר יהודים מפולין וסיפרו שפרצה מלחמה נגד היהודים והם בורחים משם. אברי היה אז בן 11 והבין את הסכנה המתקרבת כאשר יום אחד אביו הורה לו לעבור לחדר אחר ששכן בתוך מרתף, שם פגש יהודי כפוף, עטור זקן שדיבר אך ורק אידיש. הדבר נשמע לו מוזר כי בבית דיברו מלבד יידיש גם הונגרית וגרמנית. התברר שהאיש נמלט מפולין וכמו ילדים יהודים אחרים שלא הלכו יותר לחיידר כך גם אברי עבר ללמוד עם מלמד שברח מפולין. בשנת 1942, חבר גוי התחיל להציק ולארגן ילדים נוספים שיציקו; יום אחד, סיפר אברי, הגעתי הביתה והופתעתי לראות מולי אדם בלתי מוכר שדמה להפליא לאבי: היה זה אבא שהחליט להסיר את זקנו ופאותיו כדי להתחמק מהז'נדרמים שעשו להם מנהג חדש, לקצץ באכזריות את הזקנים של היהודים. כך השתנתה המציאות לעיניו של אברי הילד לקראת נעוריו. בינואר 1944 העלו את משפחתו לרכבת בדרך למחנה בירקנאו, שם סומן לחיים, יחד עם אביו ובזכות הרבה תושייה וגם מזל הצליח לשרוד את התופת.

שנים לא שיחרר אברי מתוכו את שעבר עליו באותם ימים רחוקים ואיומים. רק בביקוריו ביד ושם, חיפש תמונות, פנים מוכרות וגם מצא. המלחמה ההיא על הקיום והחיים לא הותירה בו הרגלים רעים, רק עצבות עמוקה. בשנת 2004 שיתף אברי את חברי הקיבוץ בערב יום השואה בסיפורו: "נפתחתי וגיליתי שכשמספרים אפשר להגיע לשמחה פנימית מעצם העובדה שמוכנים לשבת ולהקשיב." בסוף הטקס בחדר האוכל שאל את אברי רום נכדו שהיה אז בן 6 וחצי "סבא, גם כשאני אהיה בן 16 יקרה לי דבר כזה?"

מחודש מאי 1945 כשהשתחרר ועד 15.5.1948 יום הכרזת המדינה, היום בו עלה ארצה, הסתובב אברי ברחבי אירופה; כשישה חודשים בסמוך לשחרור – היה מאושפז בסנטוריום, אח"כ הייתה תקופה של מספר חודשים בה עסק בעיקר בחיפוש קרובים, ואח"כ הצטרף לקבוצה של יוצאי הונגריה, צ'כיה וסלובקיה בשם 'חביבה רייק' שהשתייכה לתנועה 'השומר הצעיר', במסגרתה עשה הכשרה והתארגנות לעלייה ארצה. לארץ עלה באונייה צרפתית בשם "פרובידנס" מנמל מרסיי. לנמל חיפה הגיעו שבוע לאחר הכרזת המדינה. אברי זוכר ששמע אישה קטנה אחת אומרת: "הנה הגענו למקום שרצינו", לימים פגש אותה בגזית, הייתה זאת מלכה ריינר.

מהנמל נסע אברי ישירות לקבוץ יגור שם שהו תקופה קצרה מאוד (כשבוע בערך), אשר כללה הכשרה בת כשעה אחת לשימוש בנשק והצטרף ללוחמים במלחמת השחרור. אחרי זמן קצר חבר לגרעין 'חביבה רייק' ששהה בקיבוץ כפר מסריק כשנה, שם הספיק גם להילחם וגם להיפצע. משם עבר הגרעין לקיבוץ עין השופט, אותו היה הגרעין אמור להשלים. כשדיברנו בעין השופט אחד עם השני על מה שעברנו, סיפר אברי, תמיד אמרנו 'שם'; אף פעם לא הזכרנו שמות של מקומות, זה יותר מדי כאב. בעין השופט הכיר את חוה והם הפכו לזוג. חווה לא רצתה להיות בקיבוץ ותיק וחיפשה להיות שותפה בהקמת קיבוץ צעיר. הגיעה לאוזניה השמועה כי מתארגן קיבוץ חדש בטירה שבגליל התחתון ובשנת 1949 מצאו עצמם בין חברי קיבוץ גזית שישבו אז בטירה. אברי שמע שבן גוריון עודד לעברת את שמות המשפחה; חוה אמרה שבשם לייכטר יש אור או אש וכך גם במילה לפידות; הוא קיבל ומאז הוא לפידות. עם לידת בנם הבכור עופר היה אברי בן 22, עסוק בהרבה התחלות, כל פעם שמצא תשובה לבעיה אחת, מיד צצה אחרת. כשנשאל אברי למה בחר בחיי קיבוץ ענה: חשבתי שכל האנשים יבינו שאם אין להם כלום עדיף שיחיו יחד. לא רציתי להילחם יותר על לחם. בקיבוץ ראיתי שכולם דואגים אחד לשני ואף פעם לא חסר אוכל, זה היה בית הספר הכי טוב שקיבלתי על חיי קיבוץ.

לאברי וחוה נולד בן שני, אילן קראו לו שנפטר בילדותו, אברי וחוה התגרשו. לגזית הגיעה צעירה בשם יהודית איתה הקים אברי משפחה חדשה. בשנים הראשונות נאלצו אברי ויהודית לחיות מחוץ לקיבוץ, עברו מספר מקומות עד שהתמקמו בכפר מל"ל. בינתיים נולדו בנותיהם עפרה ודניאלה שם גם בנו להם עסק של וילונות, עבדו קשה והחלו לראות רווחה, אך הרצון לחיות בקיבוץ לא עזב אותם והם חזרו לגזית, כאן נולד בנם הצעיר אורן.

אברי תמיד חלם להיות נהג אבל להיות הנהג של איש חשוב ומשמעותי כמו מאיר יערי, על זה הוא לא חלם. לא רק שהתגשם חלום הנהגות, אלא הפך לקשר של חיים. משנת 1977 במשך כחמש שנים ליווה אברי את יערי שכך כתב עליו: "אברי לפידות, שאלמלא חברותו בקיבוץ, שקודמת היא לחפץ-לבי, הייתי מסכים לעבוד עמו לתמיד, ועד בלי די."

את ערכי הקיבוץ אברי אהב והעריך לאורך כל חייו אבל גם היה מודע לשינויים שהדורות הבאים מבקשים לעשות. ככל יכולתו המשיך לעבוד ולשרת את חברי הקיבוץ ועל כך הייתה גאוותו תמיד.

בשנת 2000 יצא אברי עם ילדיו והנכדים הגדולים לטיול שורשים שיצר בסיס מוצק לחיזוק השושלת, עם כל האהבה שיכול היה לתת ולקבל.

כמעט בן 94 היה אברי במותו, חי חיים מלאים וגדושים בקושי ובטוב, וזכה בילדים, נכדים ונינים.

יהי זכרו ברוך.

כתבה: טלי גורן ספיר

הספד של דניאלה

אבא שלי גיבור.

לאבא היו חיים בשני עולמות מקבילים: עולם עצוב וקודר סביב חיי השואה שהיה צץ כל שנה בשבוע בו ציינו את יום השואה. אבא היה מתכנס עם עצמו ולא משתף. מאז שהייתי ילדה קטנה ידעתי שלא מדברים על הנושא איתו ועל ידו. כמה שרציתי להבין ולדעת מה קרה ומה היה אבא לא שיתף, כמה שניסיתי שיבוא אתי לטקסים, שיראה אותי משתתפת אבא היה נחוש ולא הסכים.

המפנה חל עם הבשלת הרעיון והקמת חורשת הזיכרון לזכר הנספים בשואה. מאז היה אדוק בלהגיע ולהיות שם לאורך כל היום, לסדר, לנקות, לארגן את הדלקת נר התמיד, זו גם הייתה ההזדמנות שלנו לנסות ולחדור לחיים הללו שלו ושם גם נבטה ההסכמה שלו לצאת למסע השורשים המשפחתי. המסע היה חוויה מעצימה, מטלטלת ומלמדת ופתחה לנו צוהר לחיים שחי וחווה עד עלייתו ארצה.

והיה העולם השמח של אבא: הקמת חיים ומשפחה בארץ ישראל.

אבא היה איש שמח בכל ימות השנה, תמיד עם חיוך גדול ועיניים מאירות וטובות, עם ידי הזהב שלו היה פותר כל בעיה ועניין. הכל היה קטן עליו. תמיד היה נכון לקום לעזור ולתמוך.

רוב המקצועות בהם עסק היו קשורים בעבודות כפיים. אבא אהב לקחת אותנו הילדים איתו לעבודה, היה מלמד אותנו את רזי העבודה והשימוש בכלי העבודה המתאימים לכל משימה. לשעות הפנאי בנה לו בית מלאכה קטן ומאובזר מתחת לבית כדי ליצור יש מאין לתקן, לשפץ ולבנות צעצועים ודברים חדשים .

אבא היה מאוד נוכח בחיי המשפחה ובגידול ילדיו ונכדיו.

אותנו כילדים תיעד הרבה עם מצלמה והיה יורד לחדר פיתוח התמונות ומכין ערמות של תמונות בכל פוזה ומקום אפשריים העיקר שיהיה תיעוד. כשנולדו הנכדים היה מסריט אותם בכל שלב ומתעד אותם באוסף קלטות מרשים בנוסף לתמונות.

ההורים אהבו לטייל בארץ ובעיקר בחוץ לארץ ועשו זאת הרבה, וגם טיולים אלו תעד הן במסרטה והן בתמונות .

בשנים האחרונות חלה התדרדרות במצבו הבריאותי דבר שהיקשה והכביד עליו מאוד, עד שהגיע למצב שלא היה יכול לשאת יותר וביקש לא עוד.

אבא, תודה על כל מה שעשית למעני, על כל מה שלימדת אותי במהלך החיים, הכשרת אותי לבצע כל עבודה הנדרשת באחזקת הבית, אמרת שאני צריכה לדעת לתקן ולעשות הכל בעצמי ולבד וכך אכן עשיתי ועושה

אני כבר מתגעגעת, אתה חסר לי מאוד.