קיבוץ גזית

תאריך לידה: 31.07.1957

תאריך פטירה: 17.09.2017

פתגם חסידי אומר שהיום שבו נולד אדם הוא היום בו אלוהים החליט שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיו.

מימי נולדה כמרים להוריה שושנה ואליעזר טייכמן בקריית חיים ליד הים. דקות ספורות לפניה נולד אחיה מיכאל שהפך למיקי וכמו שכתבה מימי – להיות תאומים זאת מראש משימה, כי הכל נעשה בכפילות מדהימה.

בית הילדות היה בית קומתיים ברחוב כ"ז מספר 48 והפך לרחוב הקיבוצים, כשהאותיות והמספרים שונו לשמות, שם התגוררה משפחת טייכמן – ההורים, אמא שמשפחתה הגיעה לסין, ומשם עלתה ארצה ואבא, ששרד את השואה ועלה מפולין, שרה האחות הבכורה וצמד התאומים.

יחד הלכו מיקי ומימי לגן חנה שברכה את התאומים ב"מה קרה? מה יש? מימי ומיקי בני חמש." ויחד עברו לגן חובה ולבית-ספר יסודי על שם חיים ארלוזורוב. שנים יפות עברו על מימי בבית הספר ממנו שבה עם מיקי הביתה אל אמם שחיכתה להם, יחד ישבו לאכול ארוחת צהריים, הכינו שיעורים ונחו רק אז הורשו לצאת לרחוב להיפגש עם חברים. שנות היסודי נסתיימו ואל חטיבת הביניים עברו, שם גם לתנועה נכנסו והיו גאים כשאת החולצה הכחולה עם השרוך האדום לבשו. החינוך בתנועת הנוער עיצב את תודעתה של מימי שהפכה רגישה אל עוולות של חוסר צדק ושימוש שרירותי בשררה.

שירותה הצבאי היווה הקדמה למקצוע בו תבחר לעסוק כשאחרי הטירונות נשלחה להיות מורה חיילת ב"כפר רזיאל" שבהרצליה פיתוח. שוב פגשה מימי את חוסר הצדק המשווע שזעק מהפער שבין בתי העשירים לכפר נוער זנוח עבור ילדים במצוקה. שנתיים קשות, כותבת מימי על החוויה הזאת, עם אתגר לא קטן השאירו בי חותם לעולם.

מעט לאחר שחרורה מהצבא בדצמבר 1977 נרשמה מימי, שמחה ונרגשת ללימודי הוראה בסמינר "אורנים". במקביל לאהבת ההוראה הפגישה אותה אהבת ריקודי העם עם מי שיהיה לבן זוגה ואבי ילדיה ניקי כהן. יחד רקדו אל החופה ותוך זמן קצר מצאו עצמם כאן איתנו בגזית. על חוויית הקליטה כותבת מימי: זרות, מבוכה, סביבה חדשה, הם מעט התחושות שב"סל הקליטה". אך כמו שידוע הזמן שחולף עושה את שלו, וגזית שהייתה מקום זר ומנוכר, הופך להיות בית חם ונפלא.

עם תעודת הוראה ובלי כל ניסיון קפצה מימי לים החינוך הקיבוצי, ההתחלה הייתה בקבוצת "פשוש", שנתיים הייתה גם גננת ויחד עם בית הספר עברה מגזית למרחביה. מימי בחרה בחינוך כמקצוע שהפך עבורה לדרך חיים.

עם השנים נולדו ילדיה תום, נופר אופק וירין שהם, כמו שכתבה, לב העניין, הנשמה והתכלית.

מימי העדינה, ליוותה את אחותה שרה בשנות מחלתה הארוכות, הייתה עדה לדעיכת גופה אך ראתה את עוצמות הנפש שגילתה אחותה, עוצמות שהותירו בה הרבה גאווה. עוצמות שבלי שתדע יעלו ויופיעו גם אצלה, ואותה גאווה תותיר היא אחריה אצל כל מכריה. בשנתיים האחרונות זכתה מימי לקבץ כאן בגזית את אמה, ממנה נפרדה לפני זמן קצר ולהבדיל את בתה נופר, בן זוגה שגיא והראל נכדהּ שהוסיף לה את התואר סבתא.

מימי הלבושה תמיד בסגנון מוקפד, ייחודי וכזה שאי אפשר להתעלם ממנו, שידעה לנסח כל מחשבה באופן מרתק, שנראה היה כאילו רגליה מטופפות בצעדי ריקוד את החיים, נקלעה למקום בו הייתה אחותה ועם אותו שד בעל חרמש כה ארוך, יצאה אף היא מאבק על החיים לערוך. קרב אחרי קרב, מערכה אחת ואחרת. ראינו אותה מנצחת ונסוגה ושוב הלכה איתנו על המדרכה. עוד שנה ועוד אחת, מזכה את משפחתה וסביבתה הקרובה בעוד קצת מימי.

קשה להיפרד מאשה בת 60 שנראית כמו פיה שאבקת הקסמים ממנה נהנו הילדים שחינכה, וכל טקסט שתחת ידיה יצא, תערוכות ואירועים שהקיבוץ ממנה זכה, כנראה לא נותרה כדי להציל את חייה שלה.

בת 60 הייתה במותה

יהי זכרה ברוך.

הספד של אופק

אמא נפטרה אתמול, בשעת אחר צהריים סתווית, כשהיא שוכבת במיטתה, בבית שהיא בנתה, מוקפת בנו, משפחתה וחבריה, ועם שירי ארץ ישראל הישנה מתנגנים ברקע, כמו שהיא כל כך אהבה, כמו שהיא רצתה.

"חיים טובים אינם נמדדים בקנה מידה של נצח".

אני זוכר שאמרת לי פעם, שזה לא ה"כמה" זמן שנשאר לך, אלא זה ה"איך" חיים את הזמן שנשאר לך, ולאחר שהבנת לפני כולם שזה הסוף, את עצרת בדיוק בזמן בשביל לסיים כמו שצריך.

היית יכולה להילחם על עוד כמה חודשים, או אפילו שנה או שתיים אבל העדפת, בגדולתך, להתכונן ולהפוך את ה"כמה" זמן – ל"איך" יהיה הזמן. באומץ מעורר השראה, את הכנת את כולנו. ישבת ודיברת, הקשבת והסתכלת אלינו בעיניים, ואנחנו, הלכנו בדרכך האצילית עם מותך.

לא היה חשוב לך להמשיך לחיות עוד, כמו שהיה חשוב לך, שאנחנו, משפחתך וחבריך נתכונן כמה שרק אפשר.

ולא היתה דרך אחרת בשבילך. אנחנו למדנו זאת ממך שלכולנו יש את הדרך שלנו, וכשראית את הקושי שלנו, היית זו את שנישקת וחיבקת, ואמרת לי את הדבר היפה ביותר ששמעתי בחיי ואני מצטט:

"אדם בחייו נקרא לתקופות שבר. זה הוא טבעו. שכן כך גם במטבע העולם. עונות מסוימות, קשות יותר מן האחרות. ואתה, בן אדם, צריך לקבל את סדר הטבע והעולם, ובמקום לצאת מכליך, ולהילחם בעונתך הירודה, עליך להיות כחלק מהטבע. תמיד בן אדם הוא חלק מהטבע. וכמו הפרח המלבלב היפהפה מלא ההוד וההדר, בקיץ, הוא זה שמנית את כותרותיו לאדמה ומתרכז בשורשיו. מצמצם עצמו לכדי קוץ יבש, ונותן לשמש היוקדת ולעונת המשבר לתת בו את אותותיהם, ובמעשה זה, הוא מקנה לעצמו המשכיות. להמשיך להיות פרח, זה הטבע האמתי. ואמנם הוא משיל את מלוא הדרו ותפארתו, אך למעשה הוא מחזיק מעמד. הוא ממשיך את נחלת אבותיו. וכך גם האדם, בעונתו שלו. צריך להרשות לעצמו לנבול. להתחלף. לוותר על רצונו לפרוח. ואם זה הפרח בקיץ או העץ בסתיו או אני עכשיו, לכולם בסוף מגיע האביב. וכשייקץ זמני וזמננו אנחנו נדע שחיינו את עצמנו, כפי טבענו, בכל עונות החיים."

וכך הייתה דרכך, וכך היו חייך. לא נמדדים בקנה מידה של זמן. חיית 60 שנה קולעות ומלאות רוח וחמלה, סבלנות והמון אהבה. דרך אחת שהיא רק שלך.

אוהב אותך ולוקח ממך כל כך הרבה לחיים האלה.

שלך אופק.