גפני שפרה

הנצחה • כניסות

תאריך לידה: 01.08.1927

תאריך פטירה: 24.07.2016

שפרה נולדה בתל אביב להוריה אהרון ורבקה לנדאו, שהגיעו לישראל מרוסיה בשנות ה-20 של המאה העשרים. אהרון, אביה של שפרה היה פועל בניין בעיר העברית הראשונה אך המשבר העולמי בשנת 1929 גרם למשפחה הצעירה להגר למנדוסה שבארגנטינה, שם הייתה לרבקה אחות. למרות שלא הייתה להם שפה, השתלבה המשפחה בקהילה היהודית ובעיסוק העיקרי – מסחר. אחות ואח ארגנטינאים נולדו לשפרה: רוזה-ורדית ולואיס-איתי. את בית הספר היסודי והתיכון למדה במנדוסה, אבל את הלימודים האקדמאיים עשתה בקורדובה, שם למדה רוקחות. בילדותה למדה מעט כינור ואפילו השתתפה בתזמורת של האוניברסיטה, אבל לא היה דבר שירמוז על מרכזיותה של המוזיקה בחייה של שפרה בהמשך. בבית המשיכו לדבר עברית ולתת חינוך ציוני, והיה זה צעד טבעי שבקורדובה הצטרפה שפרה לתנועת השומר הצעיר. הם התגבשו כגרעין חלוצי לעליה ארצה, ויועדו להשלים את קיבוץ רמת השופט, אליו הגיעה יחד עם כל הגרעין בשנת 1951. שנה אחת הייתה שפרה ברמת השופט ויחד עם דבורה חפר ז"ל בחרה לעבור לגזית, כאן התמסד הקשר עם משה והפך למשפחה.

בגזית החליפה שפרה את ניקיון בית המרקחת בעבודה ברפת בה עבדה עד לידתה של אראלה, הבת הבכורה. לאחר הלידה התבקשה להיכנס לעבודה בחינוך, פרק יוצא דופן וחד פעמי. שפרה נכנסה לעבוד עם גן ב', המשיכה איתם כשהפכו לקבוצת "רימון", עלתה איתם למוסד כשהפכו לקבוצת "רעים" והמשיכה לחנך אותם עד סוף י"ב, עם הפסקות ללידות. אין, לא היה וכנראה גם לא יהיה מסלול דומה לזה שעשתה שפרה בנאמנות אין סופית. כשסיימה קבוצת חניכיה את המוסד נשארה שפרה באותה מסגרת חינוכית אבל בתור מורה למוזיקה. זהו הציר המקביל לטיפול בקבוצת רימון, בו פיתחה והתפתחה במשך 16 שנים.

בשנת 76 הפיקו במוסד החינוכי שלנו ערב מוזיקלי רב משתתפים. בעקבותיו כתבו לשפרה אנשי חינוך מהתנועה הקיבוצית תגובות. טוטו מהמדור למוזיקה כתב כך: מוכרת לי המסורת החינוכית-מוסיקלית במוסד תבור, אולם מה שראיתי ומה ששמעתי הפתיע ועלה בכמותו ובאיכותו על הכל. גם הנרי קלאוזנר, מנצח המקהלות ופעיל מאוד בתחום החינוך המוזיקלי כתב לשפרה תגובה אחרי האירוע ההוא: אני מכיר את קהל הנגנים הצעירים שלכם מקרוב וגם יודע באיזו התמסרות את והשותפים שלך מקדמים את החינוך המוזיקלי שלכם בכל הגילים. לכל הגילים דאגה שפרה שתגיע המוזיקה, והייתה אחראית על ארבעה מנויים קיבוציים לקונצרטים איכותיים בתל אביב. לפני כל קונצרט כתבה בעלון מעט הסברים על התכנית ועודדה את החברים כך: מקום בדירה יש, כרטיסים יש, ערב של כיף בעיר הגדולה יש, מה צריך עוד?

מבית מוזיקלי כמו זה שבנו שפרה ומשה אי אפשר היה לצפות למשהו אחר חוץ מלילדים מוזיקליים, אבל יצאו הילדות: אראלה, מרגלית, סיגל ונעמה שכמובן לא הכזיבו. במסיבה לכבוד הולדת התאומות בשנת 62, נכתב מכתב יצירתי ובאחת הפסקאות בו, כאילו פונות הקטנות האלה לאימן במילים הבאות: בהתחשב עם שפרהל'ה החמודה החלטנו לבכות בקנון מאולתר לפי וריאציות על נושאים של מונטוורדי ונעמי שמר...

בכל מקום שם אפשר היה לנגן ולהביא אליו צלילים, הייתה שפרה מעורבת. לצד הוראת המוזיקה בכל חג היה לשפרה תפקיד - מקימה ומנצחת על הרביעייה הקולית בת חמשת הזמרות והזמרים, בה התגאינו לא אחת, וגם את גדר הקיבוץ עברה כשיצאה ללמד בהתנדבות שירה בציבור במרכז הקליטה בעפולה. בסוף שנות ה- 90 כותבת ברכה גיבורי ז"ל בעלון עד כמה היא מחכה למפגשים המוזיקליים עם שפרה בכל יום שישי בבית הסיעודי...

מחוץ למסלול החינוך והמוזיקה הייתה שפרה רכזת ועדת בריאות וריכזה את הקומונה. בתפקיד זה חיברה את אוזנה המוזיקלית לכושר היצירתיות ועל משקל פלזית ובובזית הביאה לעולם את השם ביגודית.

לפני כעשר שנים החלו בעיות בריאותיות אצל שפרה הנעימה והצנועה, שתמיד שפטה את כולנו לכף זכות, ואט אט נעלמה מהרקמה הקיבוצית שלנו שהייתה חלק כל כך משמעותי בה.

בת 90 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך.

הספד של משה גפני

רציתי לומר לשפרה, זה האקורד האחרון של מנגינה מופלאה שנמשכה עשרות שנים מאז ועד לצלילים החרישיים שליוו את טיולינו במדרכות הקיבוץ.

כי הכל התחיל במוסיקה...

כפי שנאמר, שפרה הגיעה במסגרת גרעין עליה של חברי תנועת השומר-הצעיר בארגנטינה לרמת-השופט. אחת מחברות הגרעין ידעה לתפור, וקיבוץ גזית היה זקוק לתופרת, לכן הוסכם שהיא תבוא לפרק זמן לעבוד אצלנו, וגזית יחזיר לרמת-השופט את ימי העבודה בהתאם. ואז כל שבוע חבר שלנו היה נוסע לרמת השופט ובמסגרת זאת הגיע גם תורי.

בערב, לאחר העבודה, הלכתי להיפגש עם חברי הגרעין, את חלקם הכרתי עוד בחו"ל, וסיפרתי על גזית. בין היתר סיפרתי שאני, כרכז להקת הריקודים מתקשה מאוד בחזרות כי אין לנו ליווי של כלי מוסיקלי, כגון אקורדיון שהיה מאוד מקובל אז.

למחרת, כשבאתי למפגש עם חברי הגרעין, הופיעה שפרה עם אקורדיון שלקחה אצל מישהו בקיבוץ והחלה לנגן. מנגנת וצוחקת ואינה מבינה איך זה קורה לה, כי מעולם לא החזיקה אקורדיון בין הידיים והמנגינות זורמות...

מאוד התפלאתי מכישרונה הטבעי בנגינה, ובנוסף כשסופר לי שסידור העבודה של הקיבוץ דרש מהגרעין שאחד הבחורים יעבוד ברפת ולמרות הלחץ הכבד אף אחד לא היה מוכן, ואז שפרה התנדבה. רק כאן הרוקחת הטריה ראתה פרה מקרוב, בגודל טבעי. זאת, מהותית, שפרהל'ה שלנו.

כחודשיים לאחר מכן שפרה הצטרפה לגזית. הקיבוץ זכה לחברה חדשה בעלת תכונות נעלות, להקת הריקודים זכתה למלווה לאורך שנים ואני זכיתי לחברה לחיים ואמא אהובה ומסורה של ארבע בנותי.

לאחר זמן מה הצטרפה שפרה לעובדי הרפת ועבדה בה עד סמוך ללידתה של אראלה, בתנו הבכורה. לרפת לא חזרה כי התבקשה לעבור לחינוך ועשתה זאת כדרכה, במסירות ואהבה. התחילה עם קבוצה בגיל הגן וליוותה אותה ברציפות עד גמר י"ב, כלומר במשך 15 שנים! לא לפניה ואף לא אחריה היה מקרה דומה.

שפרה נשלחה להשתלמות באורנים, לקורס מטפלות... בזמן ביניים בין סידורים טכניים שמעה צלילים מן הכיתה הסמוכה. היא נכנסה וזה שינה את כל תכניותיה. היה זה היה קורס למורים למוסיקה. היא החליטה שהיא נשארת, התקבלה למרות שזאת היתה שנה שנייה והייתה בין המצטיינים בקורס.

שפרה סיימה את הקורס, ועם הכשרה של שנה אחת הצטרפה לצוות המורים של המוסד החינוכי כמורה למוסיקה. השנים הבאות מהוות כעין תור הזהב בחינוך המוסיקלי במוסד. עשרות נערים למדו לנגן בכלים שונים, והמוסיקה תפסה מקום נכבד בחיי החברה של בית הספר, שבאו לידי ביטוי בערב מוסיקה השנתי.

שמענו על מכתבי ההערכה שנשלחו לקיבוץ על ידי המדור לחינוך שת התנועה. מוסד תבור היה שם דבר בתחום ברחבי התנועה. הייתי נוכח באותו ערב מרשים בו הופיעו הרכבים קאמריים שונים, סולנים ובסוף מקהלה עם כעשרים נערים ונערות. כשהתקרבתי אל אנשי המדור למוסיקה אמר אחד מהם בהתרגשות: "אין עוד מקום כזה בארץ".

לפני כמה שנים פגשנו באולם התיאטרון האזורי חברה אשר למדה יחד עם שפרה ושאלתי אותה כמה שנים לימדה מוסיקה. 4 שנים, ענתה לי. השתוממתי ואמרתי לה: אבל שפרה לימדה 16 שנים! ואז ענתה: ידענו שאצל שפרה זה ילך! אישיותה הלבבית והבלתי אמצעית בקשר עם תלמידים סללו את דרכה כמורה בנושא לא קל. רבים מתלמידיה ציינו בפני שכל מה שהם יודעים וגישתם למוסיקה הם חייבים לשפרה.

במקביל לעבודה בחינוך המוסיקלי במוסד החינוכי, היא תרמה תרומה רבת משקל לתרבות בקיבוץ: ניצוח המקהלה, שמנתה אז כמה עשרות חברים, החמישייה הקולית המיתולוגית, הובלה וליווי של שירה בציבור בכל אירועי התרבות והוראת אקורדיון לנערים. לאורך שנים כמעט כל חג או פעולה תרבותית החלו אצלנו בבית, כשהצוותים השונים באו לתאם עם שפרה את החלק המוסיקלי של האירוע.

ומעל הכל – רעיה ואמא אוהבת ומסורה, מרכז בבית המשפחה. אישיות בה התמזגו יושר, מסירות ומידה של תמימות עם נכונות לנתינה, הן על ידי סיוע יום יומי לחברה חולה, הן בהגשת חצי עוגה, כל שבוע, לחבר בודד.

בשנים האחרונות חלתה שפרה במחלה ארורה הנוטלת את אנושיותו של האדם וגורמת לדעיכה בלתי פוסקת עד הסוף המר והכואב.

תודה לך שפרה על הכל, על מה שהיית ועל מה שהענקת לנו!!!

איך נזכור אותך? איזה צלילים יזכירו אותך?

לפני שנים הביאה שפרה למקהלה שלנו את "מקהלת העבדים" מאת ורדי. תוך ימים ספורים כל הקיבוץ, בכל מקום שר. זאת הייתה , מוסיקה ונתינה.

ולצלילי מקהלת העבדים נלווה את שפרה למקום מנוחתה האחרון. אנו נזכור אתך תמיד!!!

הספד של הבנות

אמא'לה יקרה שלנו,

לא אכביר במילים, את מה שהיה לי להגיד אמרתי לך, את יודעת הכל. ידעת כשטוב לנו, כשרע, כשאנו במצוקה וכשאנו מאושרות.

מותך בא אליך בשנתך. היית שקטה ורגועה.

נתת לנו זמן להיפרד ממך בהדרגה במקביל לפרידתך מאיתנו.

יכולנו ללוות, לעכל, להתרגל, לומר דברים שעוד רצינו.

ובעיקר יכולנו כל הזמן לאהוב אותך. היית אמא שלנו עד הסוף.

השארת אחריך דבר אחד חשוב ביותר.

והוא – השם שלך. שמך הטוב בין הבריות.

כל כך נעים להיפרד ממך כך, עם שלמות הידיעה וההרגשה של מי שאת.

נעימה, מסורה, אכפתית, אנושית.

בת אדם.

השארת עוד משהו חשוב.

את אבא היקר והחמוד שלנו, שטיפל בך באופן מעורר השתאות.

גם על זה לא אומר יותר.

ולבסוף אנחנו – בנותיך, נכדותיך ונכדיך, חברים טובים שהיו חלק חשבו בחייך.

אני מרגישה שהשארת חלק ממך בכל כך הרבה אנשים.

אמא יקרה,

אני מודה לך על הכל.

מבקשת סליחה אם לא היינו רגישים למשהו מתישהו,

ומתפללת למנוחתך הנכונה.

אל תדאגי, אנחנו נשוב ונפגש.

תודה לכל מי שבא מקרוב ומרחוק, ותודה מיוחדת לצוות הבית הסיעודי: מלאכים – שליחי אלוהים על פני האדמה הזאת.

אמן

הספד של הנכדה קאמי מלץ-גפני (בתה של מרגלית).

סבתא שיפרה.

כל כך הרבה פעמים אמרתי ושמעתי את צמד המילים האלו, ביחד ובנפרד.

אם אני הולכת ומעלה לנגד עיני את הזיכרון הכי חד וראשון שלי ממך אני רואה

את סבתא הצעירה, חומת שיער עם משקפי ראייה עם מסגרת מרובעת גדולה,

מובילה את האוכל בעגלת המזון המתגלגלת לכל פועלי פלזית.

בעיניים של ילדה קטנה העבודה הזו נראתה לי הכי חשובה, כי הרי בלי האוכל

שסבתא מחלקת היה המפעל וכל פועליו קורסים!

תמיד התרגשתי ללכת לעבוד איתה, להעביר את הכרטיס המגנטי ביתר חשיבות

ולעבור ביחד בין כל העובדים ושאון המכונות.

והיו גם אותם ימי קיץ בחופש הגדול, שהחלטתי דווקא להישאר בחדר, כששני

הסבים יצאו לעבוד מוקדם בבוקר - סבא בלול וסבתא בפלזית - ולי התחשק

לישון ולצפות בטלוויזיה (שכן אצל הסבים אין כמו להימרח בבית על הספה,

לאכול אוכל טוב בחדר אוכל, ולבלות מעצמאות מוחלטת!)

כל פעם חיכיתי כבר לראות את סבתא מופיעה בשביל הגישה לבית, ובידה

שקית עם תפריט הקיץ האהוב - לחמנייה טרייה ומעדן שוקולד היישר מהמפעל.

סבתא תמיד חייכה, עשתה בדיחות עם כולם ועל כולם ועל עצמה, צחקה,

הייתה מלאת מרץ, חלבה פרות, כיבסה בגיגית, אפתה עוגות, לבד ולפעמים גם

עם הנכדות.

ולכל אלו מצטרפים גם זיכרונות על סבתא, אשפית הפסנתר, האקורדיון

והמוסיקה בכלל -

בחגים בקיבוץ; ניצחה, ניגנה, ושרה,

וביום יום, אם בשיר פצחת, כמעט בכל שיר, וכמובן בכל סולם - סבתא תמצא

את הסולם שבחרת לפצוח בו בשיר ותלווה אותך במוסיקאלית הרבה שלה.

אח״כ, גם כשניגנה פחות, תמיד היה לה חשוב לשיר או לנקוב בשם הצליל בקול

רם - סול, או פה, ואם לא דייקת - תעמיד אותך על טעותך! בזכותך המוסיקה

תמיד הייתה חלק מהמשפחה.

אין לי אף זיכרון של סבתא צועקת, כועסת או מתלוננת - אולי רק על מוישה,

שייתן לה חיבוק או נשיקה.

בשנים האחרונות, למרות השינויים ההדרגתיים, נשארו בסבתא הדברים האלו,

שהם בעיניי מרכז אופייה -

האהבה למוסיקה ולצלילים, והאהבה ללא תנאי לכל בני משפחתה ומי

שאהבה.

אני רוצה לזכור אותך סבתא, על מי שאת באמת;

סבתא שעושה פרצופים לנכדים, ״מושכת״ את האף למלפפון חמוץ,

קוראת בחיבה ״קוקוצ׳קה״ לכולם,

עושה שמח ומנגנת בפסנתר בארוחות שישי וחג,

ותמיד תמיד עד הסוף, מפריחה נשיקות לכולם.

הייתי רוצה שכולנו נזכור אותך ככה, שמחה ומחייכת, אוהבת ונותנת, כי זה

בטח גם מה שהיית רוצה שנזכור.

בעיניי זה לא צירוף מקרים שהלכת דווקא עכשיו אחרי שאיחדת (כמעט) את

כולם, כי מתוך היחד הזה את בנית את חייך, ואל היחד הזה את כנראה הולכת.

עכשיו את יכולה לנוח.

אני אוהבת אותך סבתא, ובשם כולנו רוצה להגיד לך תודה על מי שהיית.

דברי הנכדה קורל (בתה של מרגלית) ביום השנה לפטירתה של שפרה.

סבתא שלי תמיד מחייכת, היא צוחקת כל כך הרבה וחזק עד שנגמר לה האוויר. היא דואגת ומחבקת, ומכינה לי טוסט עם ארבעה זיתים וכוס תה בכל פעם שחליתי או רק התעצלתי. היא מלאת חמלה והבנה, לא משנה למי או למה. היא הכי נהנית לאפות עוגת גבינה. היא אוהבת אוכל מכל הלב! היא בשלנית. היא תצפה בי עוזרת במטבח לקראת ארוחת שישי, תוך כדי שהיא מקלפת תפוחי אדמה, תתפוס לי את הפנים ותכריז - מיידלע את בלבוסטה! סבתא תמיד אבל תמיד תראה את חצי הכוס המלאה.

סבתא היא גם גיבורה, לא משנה כמה כאב חוותה, תמיד היא אומרת, אייש, לא נורא.

סבתא היא חכמה, כי ידעה להתענג על ההנאות הקטנות שבחיים. מספיק בשבילה לשמוע את המשפחה שרה או לראות נכד ישן.

סבתא שלנו, לא אוהבת כשהולכים יחפים ונבהלת קצת אם מישהו אומר שהוא לא רעב. אם שואלים את סבתא את מי היא אוהבת הכי הרבה? התשובה היא ״אין דבר כזה! את כולם שווה בשווה״ מחכים עוד רגע ואז שומעים ״ בעצם, את מוישה״.

סבתא, חשוב שתדעי - אנחנו נאהב אחד את השני מכל הלב, ונבטיח בלי מכות.

בקיץ אולי בטעות נלך יחפים, אבל רק לכמה דקות. נאכל ונצחק, נחייך ונתמוך נדבר נשיר וננגן - כל זה בלי צעקות. ככה לימדת אותנו, לא בדיבור אלא במעשים. אהבת ללא גבול, הענקת חמלה, בחרת בשמחה כדרך חיים ולימדת אותנו איך אפשר תמיד להישאר עם חיוך על הפנים, נתת ונתת ונתת, ללא הפסקה העשרת וחיבקת.

סבתא, ביום האחרון שהתראינו, אמרתי לך בשקט, anda tranquila לכי לך רגועה, כי היה לי ברור, ידעתי שגם אם לא במילים ולמרות כל הקושי את עדיין דואגת לנו ומחכה לראות ולוודא שהמשפחה ביחד חזקה ובריאה . כמו שהכי אהבת. אנו אוהבים אותך מכל הלב, ושולחים אותך עכשיו כפי שנתת לנו, עם מיליון נשיקות מתוקות.

מכתב מהנכדות אלה (בתה של סיגל) ולילה (בתה של אראלה) ביום השנה לפטירתה של שפרה.

סבתא יקרה.

לפני קצת יותר משנה, בקיץ הקודם, היינו איתך בקיבוץ. היינו באות לבקר אותך, יושבות במרפסת של הבית הסיעודי ומשוחחות איתך ועם סבא. תמיד היה רגוע ונעים, אנחנו מתגעגעות לימים האלה. כשחושבות עליך, אנחנו תמיד זוכרות כשהיינו יותר קטנות ואת היית עושה לנו פרצופים מצחיקים.

את היית מלכת הדוקים. תמיד ניסינו לנצח אותך בדוקים, אבל אף פעם לא הצלחנו, אלא אם כן היית נותנת לנו לנצח.

אנחנו גם זוכרות איך שתמיד היית אומרת: "אני אוהבת אותך" ומנשקת אותנו.

פעם אחת, בחדר האוכל וביקשת קיסם בסוף הארוחה, אחרי שגמרת להשתמש הושטת אותו ושאלת "את רוצה להשתמש בצד השני?"

את היית סבתא שמחה, צוחקת ואוהבת נורא, ואנחנו אוהבות אותך בלי סוף.

הנכדות אלה ולילה

shifra gafni