קיבוץ גזית

תאריך לידה: 25/05/1927
תאריך פטירה: 09/06/1984

חנקה נולדה להוריה שרה לבית גרינברג ומרדכי יוסקוביץ, בעיר סוסנוביץ שבדרום מערבה של פולין. שני אחים צעירים ממנה נספו יחד עם ההורים בשואה. האח הבכור, שלמה, שרד את מחנות ההשמדה. פגישתם הנרגשת היתה שנה לאחר השחרור במחנה העקורים בגרמניה. בשנות המלחמה נלקחה חנקה למחנה עבודה בגלייביץ, שהיה סניף של מחנה ההשמדה אושוויץ, שם קועקע לה על האמה המספר: 79152.

קרוב לשחרור, עוד הספיקה חנקה להשתתף ב"צעדת המוות" שבסופה הגיעה למחנה נוישטאט שבגרמניה. שם שוחררה ע"י הצבא האדום.

בשובה בשנת 1945 לפולין, לא מצאה איש מבני משפחתה.

היא הצטרפה לגרעין של השומר הצעיר "טוסיה אלטמן", כאן הכירה את חיים, לו נישאה בתחילת שנת 1949, בעת שהותם בהכשרה בקיבוץ הזורע. יחד עם חלק מקבוצת הגרעין הם עשו את דרכם ארצה בדרך "ההעפלה" מפולין לצ'כיה, גרמניה ואיטליה. מכאן הפליגו בשנת 1947 באוניית המעפילים "מולדת" ארצה. עוד שנה של שהיה במחנה העצורים בקפריסין היתה מנת חלקה. רק באביב שנת 1948 הורשתה יחד עם חברי הגרעין לעלות ארצה.

באביב 1949, לאחר שנת ההכשרה בקיבוץ הזורע, הצטרפה חנקה עם חברי הגרעין, והיתה בין מייסדיו של קיבוץ גזית, אשר שהה בעת ההיא ב"טירה".

חנקה היתה מטפלת התינוקות הראשונה. לאחר מכן נבחרה לרכז את קומונת הילדים". כ-14 שנים התמידה בתפקיד זה. לאחר מכן נבחרה לאחראית ה"כל בו". גם בעבודה זו התמידה שנים רבות.

בגיל 39 חלתה חנקה במחלת סרטן השד. מדי כמה שנים חזרה ותקפה אותה המחלה שוב ושוב, עד שכעבור 19 שנה נפטרה. בת 58 היתה במותה.

לחנקה וחיים נולדו שלושה ילדים: עירית, נועם ושמוליק. חנקה הספיקה בחייה לחבק את שתי הנכדות, אילת וגילי, הבנות של עירית וברוך ז"ל. אחר מותה גדלה המשפחה: הנכדים טל ואודי, בניהם של נועם וקלרה, וכן חן וגל, הבנות של שמוליק ולילך.

חנק'ה, האישה שכה אהבתי.
לא רק שמך החרות על מצבת הקבר נותר.
ילדייך ונכדייך,
הם הם יבול חייך שנפסקו.
חיים

אמא יקרה.
הלכת מאיתנו והתקווה בליבך.
קיווית וקיווית והשתוקקת שיוכלו לעזור לך.
רצית לחיות, רצית לחיות בלי גבול.
ברגעים הקשים ביותר לא ויתרת.
לא ויתרת גם כשהגוף כבר לא נשמע לך.
היתה בך אצילות שלא תאמן,
וכל כך הרבה ענווה לסבול בשקט.
ולדאוג לאחרים.
רק לאחרים דאגת, לעצמך ביקשת מעט.
מעט מאוד ביקשת לעצמך,
ובסוף גם המעט הזה כבר לא ניתן לך.
השארת אחרייך חיים שלמים
שהקדשת להם את כולך.
טיפחת את ביתנו באהבה גדולה,
כל פרט היה חשוב לך.
הבעל, הילדים והנכדות היו בראש דאגתך.
גם בשעותיך הקשות ביותר,
בתוך ייסורים גדולים חשבת רק עלינו.
לא רצית להכביד.
אנחנו שומרים בליבנו את זכרך באהבה רבה,
ונמשיך להיות ביחד ולטפח את הבית שאהבת כל כך.
בתך – עירית.

הוקרא ביום ה – 30 למותה

חנקה הופיעה בקיבוץ במלוא חינה וקסמה הכובש. צעירה, חייכנית, סוערת אך גם חסכונית ושקולה בדרכי הבעתה.

הופעתה היתה בוגרת, כשהתבונה היא בת לוויתה הנאמנה, שמדריכה ומכוונת את מעשיה. בזכות תכונות אלה היה להופעתה משקל רב. מחוננת היתה בכוח שיפוט הגיוני ומשכנע. אופי זה שיחק לה בהצלחה. אך כוחה של חנקה היה בראש ובראשונה במעשיה, בעשייתה היוצרת. זה היה המעגל החברתי המרכזי בו היא השקיעה את מיטב כישוריה בהתמדה, בדבקות וביושר. היא הפגינה אמניות אישית בלתי מעורערת.

חנקה הלכה מאיתנו. עצוב וכואב לדבר עליה במונחי העבר. בינה ובינינו, מרים ואנוכי, היו קשרי ידידות וחברות עמוקים...

שלושים ותשע שנים טיפחנו אותם בהדדיות מופלאה. אהבנו את חנקה אהבת נפש. חילקנו איתה יחד את ימות הסבל, גם אנו נטינו להאמין כי ידו של המלך הטוב והרחום נוגע בקודקוד ראשה, מסיט ודוחה את הרעה, את יום הדין.

ישבנו לידה ולא הסרנו עין ממנה אך ידנו היתה קצרה מלהושיע. שוב ושוב התפעלנו מגילויי אצילות רוחה שהפגינה בימי שפל הנוראים של חייה האחרונים.

מותה של חנקה הותירה פצע וחלל עמוקים בנפשנו.

מתוך דברי ברוך ומרים יחיאלי, מייסדי ומדריכי הגרעין ע"ש "טוסיה אלטמן".