תאריך לידה: 28.08.1994
תאריך פטירה: 06.08.2010
גוני ויינר נולדה בקיבוץ גזית לעדנה ז"ל ושמעון ויינר, אחות צעירה לאחיה מגד ונוב, נכדה לחייקה וצבי הולצמן.
גוני נולדה כנכדה הצעירה ביותר למשפחת הולצמן הגדולה והחמה, כבת דור שלישי למייסדי הקיבוץ. היא הייתה ילדה מאוד אהובה בקרב כל בני משפחתה, חבריה ומכריה. למדה בבית-הספר היסודי "ניצני תבור" בגזית ובהמשך במוסד החינוכי "עמקים-תבור" שבקיבוץ מזרע, שם למדה במגמת אומנות. הייתה נערה מלאה בשמחת חיים ואהודה על כולם. היא הייתה מלאת פעילות, והספיקה המון בחייה הקצרים - ניגנה על פסנתר, הייתה מדריכה בתנועת "השומר-הצעיר", טיילה המון בארץ וגם בעולם, ובקיץ האחרון הספיקה לבקר בגרמניה במסגרת משלחת של חילופי נוער.
גוני נהרגה מספר ימים לפני יום הולדתה השישה-עשר בתאונת דרכים בבולגריה, לשם נסעה עם בני משפחתה לבקר את האב שמעון שעבד שם במסגרת מפעל "פלזית". בתאונה זו נפצעה קשה גם אימה עדנה ז"ל, שנפטרה לאחר מכן מפצעיה.
בת 16 הייתה במותה
יהי זכרה ברוך.
הספד של מגד
אני לא מאמין שיש איזשהו טעם לדבר אל גוני, אני לא חושב שהיא שומעת או שהיא בעולם אחר מסתכלת, לכן אני אתרכז במה שהיא הייתה בעינינו ובשבילנו (בשבילי ובשביל נוב) ואנסה לשתף אתכם כדי שתכירו אותה קצת מהצד שלנו.
גוני חיה חיים קצרים, היא הייתה אמורה לחגוג החודש את יום הולדתה השישה-עשר, אך עם זאת אני לא מכיר הרבה אנשים שהספיקו כל-כך הרבה בגילאים כאלו. חייה היו מלאים מאוד בתוכן. אני אתן דוגמא פשוטה – אתמול ערכתי תמונות שלה מארבע השנים האחרונות לאלבום, כמות המקומות שטיילה בהם בארץ ובחו"ל ואופיים של הטיולים מלמד על ההספק שלה ועל אופייה. אין הרבה נערים בגילה שכבר מתייחסים כעניין של מה בכך לטיול סנפלינג בזוויתן או ברחף ושעשו טרקים בהרי אירופה כמו צעירים אחרי צבא. אפילו בטיולים עם החברות היא זו שאירגנה את הפק"ל קפה. בנוסף לכך, כמו שבטח כבר הוזכר ויוזכר, עסקה בנגינה על פסנתר, תחביב שאהבה לשמר אך לא התמסרה אליו עד כלות. היא הייתה מפסלת ולמדה אומנות ובכך נתנה הרבה נחת לאמא, שכבר התייאשה מלנסות לגרור אותנו למוזיאונים. היא הייתה פעילה בתנועה ובחברת הנעורים, תחום שבו פחות יצא לי לראות אותה, אבל תמיד שמעתי מאיריס איזו ילדה טובה היא.
גם בקיץ הזה המשיך אופי הפעילות האינטנסיבי שלה – משלחת לגרמניה, טיול גדול וטיול משפחתי לחו"ל.
בינינו האחים אין ספק שהיא יצאה המוצלחת מבין שלושתנו. תמיד דיברנו, נוב ואני, על כך שהיא הגירסת שיפור – פעם ראשונה כיוונו ימינה מדי, בשנייה תיקנו שמאלה מדי ובשלישית פגעו בול. כאילו היא לקחה את הצדדים הטובים של כל אחד מאיתנו – חכמה ומשקיעה אבל שובבה, יצירתית ובעלת חוש לאומנות, בעלת שמיעה מוזיקלית, שמחת חיים וחוש הומור, וראש פתוח לנסות כל הזמן דברים חדשים וללמוד. ידעה ליהנות מטיול ומנוף, מספר טוב, מסרט, או מהשתוללות על הדשא עם הבני-דודים.
הייתה לה אהבה כל-כך גדולה לכל המשפחה. היא ידעה לשמור על קשר עם כולם למרות שהיו רחוקים מהבית. הייתה מדברת עם אבא בסקייפ, מטלפנת ושולחת לנוב הודעות, ובאה לבקר אותי בצבא בשבתות, כל זאת אפילו בלי שמישהו נדנד לה שתשמור על קשר. כשהיינו בבית הייתה פרטנרית ראויה לטיולים באזור עם הטרקטורון ולמדה להכיר את כל המעיינות בסירין, ואפילו כבר התחילה להבדיל בין עצי אלון וחרוב בדרכים אחרי הרבה נסיונות לימודים קשים שלי. כשהייתה עם נוב הייתה לומדת בשקיקה את הסיפורים על השטויות שהיה עושה ומבקשת לשמוע אותם שוב ושוב כי "שכחה", וגם הייתה מספרת על מעשי שובבות שלה בגאווה. פעם נוב אפילו ראה אותה מנסה להתגנב לחדר האוכל בלילה ומיד הלך והסביר לה בכמה טיפים מנוסים איך נכנסים. הייתה מתעניינת בכל תחום שאנחנו היינו עוסקים בו ובג'וקים הטיפשיים שלנו – בין אם זה לראות סרט עם נוב בלי להבין כלום ולשאול שאלות בסוף, כי בזמן הסרט הוא לא מדבר, ולשבת לשמוע הסברים על פתרון קובייה הונגרית, תמיד פתוחה לשמוע וללמוד.
במשפחה המורחבת בקיבוץ הייתה תמיד הקטנה ביותר ובשל כך גם מושא ההצקות של כולם. אבל באיזו שהיא השלמה עם כך ובאיזו שהיא בגרות היא למדה לקחת הכול בצחוק ולהפוך את זה למשחק. לא שהיא הייתה ותרנית או תבוסתנית, כשנוב היה מציק לה היא לא חששה לנסות להחזיר – גם בעקיצות וגם במכות מכוונות לפנים.
היא מאוד מאוד תחסר לנו והאובדן שלה הוא כאב עצום, אבל אנו מוצאים נחמה כלשהי במחשבה על מה שהייתה ומה שעשתה בחייה. כמו שפתחתי – בחיים הקצרים היא הספיקה המון, הייתה מאושרת, מוקפת חברים ומשפחה אוהבת כל הזמן. אנחנו היינו תמיד גאים בה מאוד ואשרינו שזכינו לכזו אחות נפלאה.
דבר אחרון – אני רוצה להודות לכל המשפחה והחברים על דברים שכמו נראים לנו מובנים מאליהם, אבל מזל גדול הוא שיש לנו כזו סביבה תומכת ואוהבת.
מגד ונוב וינר.
