תאריך לידה: 28.07.1956
תאריך פטירה: 12.11.2020
מילי שאנחנו מכירים, שהצחוק שלה התגלגל ברחבי הקיבוץ שלנו משנת 1977, נולדה כרוזה-מגדלנה אניחוביץ להוריה דוד ומריה, אחותם הקטנה של אנה-שרה וסרחיו, בעיר רוסריו שבארגנטינה. כבר בגיל צעיר היה ברור שמילי מחליטה בעצמה על עצמה והחליטה ששמה יהיה מילי. מריה האם הייתה רוקחת, כשותפה לאביה שהיה בעל בית מרקחת. דוד האב שהיה סוכן של חברת ממתקים נפטר בילדותה. משפחה של מעמד הביניים. מילי למדה במקביל לבית ספר ציבורי גם בבית ספר יהודי של רשת 'תרבות' – ביאליק.
את עופר, האיש שאיתה, הכירה במסגרת הגרעין התנועתי על שם מרדכי אניליביץ', עלו יחד לארץ והתחתנו בגזית. עם השנים נולדו לעופר ומילי ארבעת ילדיהם: ערן, אורן, קרן ואלמוג.
מילי לא התחנכה על ברכיהם של הוגי הציונות ולא של הוגי התנועה הקיבוצית, אבל הצטרפותה לתנועת הנוער ולגרעין אנילביץ', הענף האקדמאי של תנועת "השומר הצעיר", הפכה אותה לנאמנה לרעיון ולדרך בכל לבבה, בכל נפשה ובכל מאודה. ולמרות שהייתה כבר בשנת הלימודים השלישית לרפואה, כשהתארגן גרעין אנילביץ' לעלייה, היא קמה והצטרפה. ביטוי לקשר החזק של מילי לגזית ניתן לקרוא בעלון משנת 1979 בו מודים לאמה של מילי כך: "כשם שהשאירה את בתה בידיים נאמנות, השאירה גם מתנה כספית שאיפשרה רכישת תקליטים מיוחדים אליהם לא היינו מגיעים במסגרת התקציב הרגיל."
ידוע שגרעין אנילביץ' הכריח את הקיבוץ הארצי להסכים שיגיעו דווקא לקיבוץ גזית. בשנת 1978, לאחר שעשו אולפן במזרע אמרה מילי שהפער בין מה שחשבה על חיי קיבוץ לבין מה שראתה במזרע, היה עבורה לא פחות מאשר הלם: "בתקופת האולפן לא חזינו בשום מופע תרבותי... במזרע התקשיתי להבין את סיבת הימצאותו של אדם בקיבוץ..."
כבר אז, שנה לאחר עלייתה ארצה, ניתן לזהות את הגרעין ממנו תצמח מילי אל תפקידי החינוך והתרבות אותם עשתה במלוא המרץ והאהבה והנאמנות, איתם עלתה ארצה. שנתיים אחרי אמרה מילי בראיון לעלון הקיבוץ: "בקבוץ זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שותפה לחיים קולקטיביים, אני יכולה להתרשם לאילו הישגים חברה יכולה להגיע בשיתוף פעולה, בעשייה משותפת..."
כולנו זוכרים את מילי מעבודתה רבת השנים ברפת, כולל ריכוז הענף במשך שנתיים. מילי בחרה לעבוד בענף חקלאי ולא הבינה למה כל-כך מעט נשים מצאו את עצמן בעבודות חקלאיות. "העבודה ברפת נתנה לי ביטחון עצמי", אמרה מילי שגם אחרי שילדה את ערן, בנה הבכור בשנת 1980, כאשר גילתה בעצמה רגשות שמעולם לא חשה בהם, אמרה: "טוב לי לעבוד ברפת בתור מילי, אישה ואם."
מהעבודה ברפת נשאבה מילי אל תחומי החינוך והתרבות. בהתחלה כמטפלת בחברת הילדים ואז רכזת של מסגרת החינוך המשלים א-ו. את תפקיד הריכוז החברתי מילאה מילי במשך שבע שנים תמימות, בנתה והפכה אותו לאבן יסוד בחינוך בגזית. באופן טבעי לקחה מילי על עצמה את ריכוז חיי התרבות בגזית, בשתי קדנציות. הראשונה הייתה בין השנים 89'-91'. אחרי מלחמת המפרץ, כשעברנו ללינה משפחתית, עזבה מילי את ריכוז התרבות וחזרה אליו בשנת 2000. מהקדנציה השנייה ייזכרו לתמיד ההפקה של חג ה-50 של הקיבוץ עם האנרגיות האינסופיות של מילי שכתבה בעלון לקראת החג "מהיום ועד החג, אומרים 'כן' לכל בקשה". יחד עם ארגון החגים והמסעדות לא נשכח אף פעם את טיולי הקיבוץ בארץ ובחו"ל, על שלל המסלולים והחוויות שצברנו כולנו. "תודה למילי – המושכת את כל הקרונות", נכתב בעלון ובדיוק כך חווינו אותה.
בשנת 1998, כשהפכנו לקיבוץ היעד של גרעיני עלייה, הייתה זאת מילי שריכזה את הפרוייקט, או כמו שנכתב בעלון הקיבוץ: מילי – אחראית על. בעקבות תפקודה כאחראית קליטת הגרעינים, הוחלט להקים בגזית אולפן תנועתי בהנהלתה של מילי, במסגרתו עברו כאן צעירים מדרום-אמריקה שוודאי בזכות מילי והצוות, החליטו לעשות עלייה וחיים עד היום בישראל.
בדפדוף בעלוני הקיבוץ משנות ה-90 ואילך, בולטת נוכחותה של מילי על שלל התפקידים והמעורבות האדירה בחיי הקיבוץ שלנו. מילי הקימה וריכזה וניהלה אירועים ושגרה שנגעו לכל אחת ואחד מאיתנו לאורך השנים, כשצחוקה המתגלגל מלווה את כל הרגעים הבלתי נשכחים האלה.
באוגוסט שנת 2006 נהרג בנה אורן במלחמת לבנון השנייה, וצחוקה של מילי שהכרנו כמעט נדם. ובכל זאת, יחד עם הקושי והכאב עדיין הייתה זאת אותה מילי שיצרה קשרים חזקים וחמים כל-כך עם כל חבריו של אורן. עדיין הייתה זאת אותה מילי שלא וויתרה על ימי ההולדת לזכרו של אורן, ימים של חוויות שצברו משפחות רבות בטיול לנחל תבור ובמפגשים בפינה שהוקמה לזכרו של אורן. ועדיין הייתה זאת אותה מילי שלא וויתרה על ימי הזיכרון בכל שנה בכל אוגוסט, ערבים אליהם הגיעו עשרות של אנשים צעירים, הפקה מושקעת שעקבותיה של מילי תמיד היו שם, כשהבולט שבהם במה שכתבה לאורן וכל-כך ריגשה את כולנו.
מילי הייתה שותפה לחיים שנמשכו, חזרה לעבודה בבית התינוקות, נכנסה לעבוד עם עקיבא בתיעוד ועריכה של סרטי וידיאו ועוד הספיקה לייסד עם נעמי שחר את חנות יד 2. החיים זיכו את מילי כשחוותה גם שמחות גדולות עם נישואיהם של ערן ושל קרן. אז הגיעו הנכדים והשמחה גברה. אבל הקושי של נשיאת השכול הכריע כנראה גם את גופה ונפשה החזקים של מילי.
בשנים האחרונות התמודדה עם גידול שהתמקם בראשה, החליש אותה באכזריות וביום 12 בנובמבר 2020 עצמה את עיניה לעד.
טרם עת הלכה מאיתנו מילי, השאירה אחריה את עופר שלה, ילדיה ובני/בנות זוגם, נכדים, משפחה, בני ובנות גרעין, המוני חברים וקיבוץ שלם.
בת 64 הייתה במותה, יהיה זכרה ברוך!
כתבה: טלי ג.ס.
הספד של אלמוג
לפני שנה וחצי יצאתי מתור אצל אחד המומחים בקשר לגידול שלך. הוא אמר לי שבמקרה הטוב יש לנו ארבעה חודשים. דבר אחד הוא לא ידע, מי עומדת מולו. עומדת מולו האישה הכי חזקה שאני פגשתי בחיים. אישה שמרגיעה משפחה שלמה לפני כל ניתוח ראש, עושה צחוקים עם הרופאים, שומרת על כבוד כולם אך יודעת איך ומה לדרוש בשביל עצמה.
אמא, בכל רגע בחיי נתת לי להרגיש נחוץ ובעל משמעות. נתת לי אהבה, נתת לי לטעות אבל בעיקר הראית לי איך ממשיכים קדימה. עד כמה הדברים בידיים שלנו ומה סל הערכים, שאת מאמינה שאדם צריך שיהיה לו. בשנים האחרונות זה התחזק. להרגשתי נתת לי תפקיד מפתח במסע המתסכל הזה, הרגשתי שאני יכול להרים אותך ואת מצב הרוח שלך תמיד. תודה על הזכות.
את יודעת מה הכי אני אוהב בך? שאני יכול לצחוק על מה שאני רוצה וקודם כל את תצחקי, אז יגיע: 'אלמוג הגזמת' ונמשיך להתגלגל מצחוק.
תודה לך שהסברת לי במעשים ולא רק במלים, על כבוד, עשייה, משפחה ואהבה. מקווה שאורן הביא לך יין טוב ואתם צוחקים ובונים לנו עוד ממלכה להמשך.
האהבה בינינו תתעצם ותהפוך להיות שתיקה גדולה.
הספד של קרן
אמא,
זה יהיה לא מדוייק לומר שתחסרי לי, כי את חסרה לי כבר המון זמן. אני רוצה לחשוב שבתהליך ההידרדרות שלך הראית לעולם צד מסוים שלך, את הצד של החוזק, של ההישרדות, של הלוחמת ושזה לא היה ממקום של חוסר שליטה אלא שהייתה לך בחירה מסויימת באופן ההתמודדות, שזו הייתה הדרך שלך להביא מעצמך, מאופייך. לעולם לא נדע את התשובה שלך, נישאר עם השערות ושאלות רבות ועם המון, אבל המון צורך להכניס מאופייך לתוך התהליך האיום והאיטי שעברת ושעברנו יחד.
זה לא סיכום שלך אלא נקודה בזמן, כמו המון נקודות בזמן שחווינו יחד, רק שתינו צוחקות בטירוף או טובעות בעצב, מבינות רק במבט או צועדות יחד לעבר הדבר הבא, לעבר החיים. היה לנו הכל מהכל, בלי מסננות ובלי חומות, בלי תחושת מרחק, פשוט הכל. מקרה שעבורנו מייצג כל-כך חזק את מי שאת היה בבוקר אחד לאחר אחד הניתוחים, לקחתי אותך על כיסא גלגלים להתארגנות בשירותים. את בקושי יכולת לזוז ובכל זאת צחצחת שיניים זמן בלתי מוגבל, לא הספקת להגיע לכיור וככמות משחת השיניים כך כמות השאריות שנזלו עלייך. זה היה רגע של חוסר אונים שפשוט הסתכלנו אחת על השנייה והתחלנו להיקרע מצחוק, עד דמעות, לא הצלחנו לעצור. כזאת את אמא, לא מוכנה להיות חסרת אונים, צוחקת על מה שאפשר, הצחוק הזה שחסר לי כל-כך.
אני שומרת לעצמי את החוויות האינסופיות שעברנו יחד, שמהולות בכל קשת הרגשות הקיימת, את הצחוק המתגלגל שלך שלעתים אף מפדח, את טוב הלב שלך, את האמונה בבני האדם והחברויות העמוקות. כמו שאמרתי לך תמיד, אוהבת אותך עד אינסוף ואת איתי, את חלק ממני והרבה ממה שאני ארצה להיות.
תנוחי עכשיו אמא ותקבלי מאיתנו ליווי של אהבה בדרכך האחרונה.
דבריו של עופר
רציתי להוסיף תודות לטיפול המסור במילי, לא רק בתקופה האחרונה. הקיבוץ, חברים וחברות רבים שבהרבה רגישות ובחכמה המשיכו להיות קרובים למילי, לתמוך ולא להשאיר אותה לבד. להנהלת הקיבוץ שדאגה תמיד, לאפרת מנהלת הרווחה שליוותה את המשפחה תקופה ארוכה, לצוות המרפאה, לאלה ולצוות הבית הסיעודי שאין מלים לתאר את הטיפול שלהם בימיה האחרונים של מילי. אני רוצה להודות מקרב לב לחבריי במפעל 'פלזית-פוליגל', שאפשרו לי במקביל להמשך עבודתי, גם לטפל במילי לאורך תקופה ארוכה. כמובן אני מלא תודות למשפחתי הרחבה שהייתה לצידנו, תמכה ותמשיך לתמוך בנו בעתיד.
