קיבוץ גזית

תאריך לידה: 14/05/1928
תאריך פטירה: 16/04/2010

בטי אשל נולדה בתאריך 14.5.1928 בעיירה בוקובינה שבקרפטו-רוסיה, שבגולה הצפונית של רומניה. בת להוריה בן-ציון ואלקה מאליק.

בטי גדלה בבית דתי מובהק עם זיקה ליהדות החרדית. היא נולדה עשירית מתוך 12 אחים ואחיות, למשפחה בה האב היה רב וחזן של הקהילה המקומית, קהילה שמנתה עשרות אלפי יהודים, טרום עליית הנאצים, שלא פסחו גם על קהילה זאת. בהיותה בת 8 נחשפה בטי על ידי אחיה הבוגר, לתנועת השומר הצעיר. זרע שנטמן בליבה הרך ושלימים הפך לאילן שורשי ומשמעותי בחייה.

בהיותה בת 11 פרצה מלחמת העולם השנייה, שבעקבותיה המשפחה נאלצה להתמודד עם מעברים מכבידים, בתנאים קשים ושייכות מוטבעת של הטלאי הצהוב על הבגדים. בטי ומשפחתה שרדו בשטחי רומניה הכבושה.

עם תום המלחמה, בשנת 1946, עלתה בטי לארץ באוניית "מקס נורדאו", אשר נתפסה ע"י הבריטים ומשם נשלחה יחד עם פליטים אחרים למחנה ההסגר בעתלית. מחנה עתלית היה פסיעתה הראשונה על אדמת הארץ. למרות התנאים הקשים ציינה בטי את האושר והשמחה שהיו בראשית חייה בארץ ישראל. לאחר שהות בת מספר חודשים הגיעה בטי עם חבריה לקיבוץ שער העמקים, להכשרה. משם נשלחה עם הגרעין הרומני לחדרה, שם התאחדו עם הגרעין הטורקי ששהה במקום. בחדרה פגשה בטי את איציק, איתו הקימה בית ומשפחה.

כזוג צעיר עלו בטי ואיציק להקים את קיבוץ גזית עם ראשוני המתיישבים בתאריך 15.7.1948. קיבוץ גזית, ביתה האהוב של בטי היווה כר פורה ועשיר עבורה, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה המשפחתית והערכית.

בתחילת דרכה בקיבוץ עבדה בטי כאחות מרפאה, לאחר שעברה קורס עזרה ראשונה בהכשרה בחדרה. בהמשך ולאורך שנים רבות, היתה מעורבת בתפקידים חברתיים שונים ומגוונים, הן בגזית והן בתנועה. שמחת החיים שלה התבטאה באפייה ובישול, בתפירה ובאימוץ יחידים וקבוצות אל ביתה.

בגזית נולדו לבטי ואיציק שני בנים: יאיר ורמי, וששת נכדיהם: ירון, יעל, יפתח, יונתן, נמרוד ודורון. שחר, נינתה הבכורה של בטי, הייתה לאושרה ברגעים בה היא ניצחה את זיכרונה ההולך ודל.

כמעט בת 82 היתה בטי כשנפטרה לאחר מחלה ממושכת.

יהי זכרה ברוך

אמא יקרה,

לפני יומיים החלטת להיפרד מאיתנו בעיניים פקוחות משום שאמרת לעצמך ולנו, במבטים בהירים וברורים, שכל מה שהיה צריך לומר נאמר, שכל מה שהיה צריך להיעשות נעשה, ואין צורך להוסיף דבר ואפשר להיפרד ולומר שלום .

כמו תמיד חשובים היו לך שני דברים ראשית שאבא יהיה מוקף ומחוזק בחיק המשפחה והחברים. שנית שהכול יהיה מסודר. חייכת אלינו הצחקת אותנו ושמחת איתנו עד הימים האחרונים. בדרך שבחרת כל פעם הורדת את המינון, צמצמת את רגעי התקשורת בכדי שנתרגל, בכדי שנסתגל , בכדי שנבין...

אז אולי בשבילך הכול היה מאורגן ומסודר ומובן. אבל בשבילינו, אמא, זה חידלון. זה מחסור וזה חוסר אונים.

אם הייתי צריך לסכם את המוטו שלך בחיים הייתי מסכם זאת במילה אחת, פשוטה ומובנת לכל: לתת. לתת ועוד פעם לתת. אני יודע שחששת מהרגע בו לא תוכלי לתת ועשית הכנות שונות ליום הפרידה בדרכך המיוחדת. לשמחתי לא העמדת אותנו במבחן, אולי כי לא רצית להכשיל אותנו ולכן לא נדרשנו לבצע את שביקשת, נפרדת מאיתנו בעיניים פקוחות בכוחותיך האחרונים.

אמא שלנו מעולם לא הייתה אמא פרטית לשני בניה. אמא שלנו הייתה אמא גדולה, אמא שלנו מעולם לא חסכה בחיבוקים. אודה ואתוודה שפעמים רבות שאלתי את עצמי מהיכן זה נובע והתשובה שנתתי לעצמי לא הייתה ברורה. לימים חיברתי את תשובתי הפרטית האישית והגעתי למסקנה שהבאר נחפרה בילדותך והחיבוקים האין סופים באו לפצות על כך שילדת רק שני בנים, ובכדי לפצות על כך תמיד מצאת את הדרך והזמן להרחיב את המשפחה מתוך דחף ושליחות שכך צריך לעשות כאן ועכשיו. מעולם לא נדרשת לחשיבה ארוכה האם לצרף כך או אחרת מישהו נוסף שווה זכויות אם לא יותר למשפחה.

יאיר, בנך הבכור