תאריך לידה: 27.03.1956
תאריך פטירה: 12.03.2013
דב נולד בבואנוס-איירס להוריו ססיליה וחיים ניאלביקי, אח צעיר לאחיו מאיר. ההורים הגיעו לארגנטינה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והקימו בית מלאכה למוצרי עור: תיקים, חגורות, ארנקים וכו'..., שפירנס את המשפחה. שני ההורים עבדו שם מבוקר עד ערב – האב כמנהל המפעל והאם כמזכירה אדמיניסטרטיבית.
המשפחה הייתה יהודית-חילונית-ציונית, וההורים היו פעילים בתנועת בית"ר המקומית.
דב למד בשני בתי ספר במקביל: בשעות הבוקר הוא למד בבית ספר יהודי – "הרצליה" החל מגיל הגן ועד התיכון, ובשעות אחר הצהריים הלך לבית ספר ממשלתי.
דב הצטרף בגיל צעיר לתנועת בית"ר, שם החל את דרכו כחניך צעיר, התקדם להדרכה ועד שהגיע להיות מזכיר התנועה. בגיל 18, במסגרת חברותו בתנועה הגיע ארצה לבית הספר למדריכי חו"ל בירושלים, ושם נפגש לראשונה בחיי קיבוץ - במסגרת הקורס הוא שהה תקופה מסויימת בקיבוץ אושה, שם נדבק ב"חיידק הקיבוץ". הוא התלהב מצורת החיים הזאת והחליט שיום אחד הוא יעלה ארצה ויקים את ביתו בקיבוץ. לימים, לאחר שכבר חי בגזית, חלה תפנית בהשקפתו הפוליטית והוא הפך לחבר פעיל במפלגת מר"צ.
ב- 1978 עלה ארצה, בעקבות אחיו שעלה קודם לכן. בעקבות הבנים עלו גם ההורים ארצה, בשנת 1979.
דב הצליח להגשים חלום ישן שלו והתקבל ללימודים במכון וינגייט, שם למד 3 שנים, והיה גם חבר בלהקת המחול הייצוגית של המכון, במסגרתה הוא נסע מספר פעמים לחו"ל לייצג את ישראל.
לאחר סיום הלימודים בווינגיט, בגיל 25 התגייס לצה"ל. בקשתו לשמש מדריך ספורט לא התקבלה, והוא הוצב בחיל השיריון ונשלח לקורס חובשים. לאחר סיום הקורס הוא התמנה לאחראי על המרפאה בבית הספר לשריון, והשתתף במלחמת לבנון הראשונה. לאחר סיום שירות החובה התנדב לצבא קבע, ושירת בבית הספר לחינוך גופני של השריון עד לשחרור.
בקורס החובשים הכיר את לאה, והזוג התחתן בשנת 1984. היה להם ברור שהם רוצים לבנות את ביתם בקיבוץ, וכך דרך ד"ר משה גולדרינג הם התוודעו לקיבוץ גזית והגיעו אלינו.
כאן נולדו הבנות: שני, שקד וגל.
בשנים הראשונות בגזית דב עבד במקומות שונים: בחינוך, במפעל, ברפת ועוד... עד שהצליח להגשים אהבה נוספת שלו – אהבת הבישול. הוא יצא ללמוד בקורס בישול, שם התקדם בלימודים והגיע עד לדרגת שף.
לאחר סיום הלימודים עבד במטבחים במספר קיבוצים, ובגזית היה אקונום במשך 4 השנים האחרונות לחייו.
ב- 2011, בגיל 55 התגלתה בגופו מחלת הסרטן. דב התמודד עם המחלה באומץ, נלחם בגבורה, והיה בטוח בניצחונו. הוא השתדל להמשיך בסדר היום הרגיל למרות המחלה והסבל, הלך לעבודה עד כמה שיכל, כמעט עד ימיו האחרונים. בני המשפחה, העובדים וכל החברים והקיבוץ תמכו ועודדו ונדבקו באופטימיות שלו, כולם היו בטוחים שהנה הוא יוצא מזה, אך למרות הכל, לאחר שנתיים וחצי של מאבק, המחלה הכריעה אותו.
נזכור את דב כאדם פעלתן, שאהב את החיים הטובים, את הארוחות שהכין, את הקייטרינג שיזם והפעיל, את האירועים והחתונות שאירגן, את ההופעות על הבמה, הריקודים והאנרגיה שהקרין תמיד.
בן 57 היה במותו.
יהי זכרו ברוך.
הספד של לאה
דובי שלי אהוב יקר שלי, קשה לי לדבר עליך בלשון עבר, אתה אחד ויחיד במינו, זה שלצידו זכיתי לחיות 30 שנה.
אתה אבא אוהב, בעל מפנק, אוהב חיים טובים, אוהב את העולם ובעיקר אוהב אנשים.
גם בתקופות המשבר ידענו להתגבר. אספת סביבך חברים משמעותיים לאורך כל הצמתים של חייך, מעגלים של חברים שפשוט נמשכו אליך. תכונה שהייתה לך כמו מתנה.
דובי דב הלוחם מספר אחד, אני המעריצה מספר אחת שלך. אני מעריצה אותך על איך שהתמודדת באופטימיות אין קץ במחלה הארורה הזאת, נלחמת כדי לחיות.
הערצתי אותך על היכולת להמשיך ולנהל את המטבח. בנית צוות שיודע לתפקד גם כשאתה לא נמצא, צוות שסמכת עליו תמיד.
נעזרת בכל דרך שהיה בה זיק של תקווה, בחרת להילחם בעזרת האופטימיות והאהבה לחיים והתקווה הענקית, על אף שידעת מה סוג המחלה וכמה היא קטלנית. היית משוכנע שלמרות זאת תעבור התקופה הקשה ותגיע תקופה של רוגע שנמשיך בה את החיים שרצינו לנו.
יכולת לכל אלה בזכות העזרה האין סופית של הקיבוץ, של מערכת הבריאות והרווחה, בזכות המשפחה שלנו, בזכות ההורים שלך ובני המשפחה הרחבה ובזכות המון החברים שאספת בדרך.
רצית כל כך לחיות שהצלחת לשכנע ולהדביק באמונה שלך שבאמת תצא מזה ושתנצח במלחמה הזאת, גם אותי. בשנתיים האחרונות, מאז הגילוי ועד היום הזה אספת את כל כוחות הנפש העצומים שהיו בך ונלחמת בענק בקשיים, קשיים שאני יודעת עד כמה עצומים היו.
גיבור אהוב שלי, קשה לי לחשוב עליך בלשון עבר, אתה היית הכל בשבילי: בעל, חבר ואבא של הבנות. הקשר בינינו השתבח עם השנים כמו יין טוב שתמיד ידעת לבחור לאוכל המשובח שהכנת, שאירחת, שנתת ושאהבת.
רצית להמשיך לחיות וללוות את הבנות עוד שנים רבות ולראות איך ולאן הן מתפתחות. רצית כל כך להיות יום אחד סבא, כמו החברים הטובים שלך מארגנטינה.
מחר גל תהיה בת 18 ואתה אמור היית להיות החודש בן 57. רצית לחגוג את מסיבת ימי ההולדת כמו כל שנה בחודש מרץ.
כל פינה בבית מזכירה אותך, גם הגינה והדֶק ששיפצת השנה, דק שכולנו נהנים ממנו ועכשיו אתה כבר לא. אבל אני מבטיחה לך שנמשיך לארח ונמשיך לשמוח כי זאת הייתה הדרך שלך.
רציתי שנמשיך ליהנות יחד עוד הרבה שנים, שנמשיך לבלות איתך ועם שמחת החיים שלך, אך כל זה נגדע ביום אחד קשה, וקשה לי לחשוב על החיים בלעדיך.
דובי שלי, אני מבטיחה לך שאהיה חזקה כמה שאוכל, שאהיה כאן תמיד בשביל הבנות ובשביל ההורים והמשפחה שלך שאני אוהבת. אני אעזר בתמיכה שלימדת אותי להיעזר בה: בבנות האהובות שלנו, במשפחה הנפלאה, בחברים ובקיבוץ.
כל הטוב שהספקת לתת לי ולנו ילווה אותי הלאה.
אוהבת ואוהב תמיד.
