דבר ידוע הוא שחלק מרבני יש"ע הוציאו על יצחק רבין "דין רודף". דין רודף הוא ההצדקה היחידה שההלכה מכירה להרוג מישהו ללא משפט. כמובן שכאן נעשה עיוות מוחלט של דין רודף אשר חל רק במקרים שאדם רודף אחר חברו להורגו, או אחר נערה כדי לאונסה. כידוע אותם רבנים טענו שהם מחילים על רבין את "דין מוסר". גם כאן זהו עיוות הדין ההלכתי המקורי אשר דיבר על אנשים שהלשינו לגויים על מעלימי מס מקרב בני עמם היהודים.
אני רוצה להפליג לימי התנ"ך הרחוקים. בספר שמואל אנו קוראים כי דוד נרדף ע"י שאול המלך ימים רבים. בידי דוד נופלת הזדמנות להרוג את שאול שנכנס למערה בה הסתתרו דוד ואנשיו. אנשיו של דוד לוחצים עליו לחסל את שאול ודוד אומר להם : "חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה', לשלוח את ידי בו, כי משיח ה' הוא" (שמ"א, כ"ד, ז). דוד לא רוצה לפגוע במנהיג הנבחר (במקרה זה ע"י ה'), וקובע בכך נורמה.
אם נקפוץ לסוף ספר מלכים, נתקל ברצח פוליטי ממשי, הלא הוא הרצח של גדליהו בן אחיקם, המושל היהודי האחרון של יהודה, לפני גלות בבל. המספר המקראי מדגיש כי לרצח זה היו תוצאות הרות אסון, ובכך הקיץ הקץ על האוטונומיה היהודית. כידוע היהודים צמים עד היום ביום הרצח (העשירי לתשרי).
עד כאן יש לנו מסר חד-משמעי נגד רציחות פוליטיות. אבל בספר במדבר, אחד מספרי התורה שיהודים קוראים כל שנה ישנו עידוד לקנאות ולרצח של מנהיג על רקע פוליטי-דתי.
הסיפור נמצא בסוף פרשת "בלק, ותחילת פרשת פנחס. בני ישראל שוכבים עם בנות מואב (או מדין) כאשר הם חונים ליד המואביים. מעורבת בזה גם עבודת אלילים. משה לא יודע מה לעשות כנגד התופעה הזו. אלהים שולח מגפה בבני ישראל. ואז ראש שבט שמעון הולך ושוכב עם נסיכה מדיינית באוהל לפני כל הציבור. פנחס נכדו של אהרון משפד את השניים בחניתו, והמגיפה נפסקת. אלוהים משבח את מעשהו של פנחס, אשר "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר, כ"ה, י"א). יתר-על-כן, אלוהים מעניק לו ולצאצאיו את משרת הכוהן הגדול.
לכאורה, סיפור אחד מסיפורי התורה. למעשה דמותו של פנחס, דמות הקנאי, הפכה לדמות להזדהות. חז"ל ראו באליהו הנביא השוחט מאות מנביאי הבעל, את גלגולו של פנחס.
גם התנאים התירו הריגה ללא משפט ע"י קנאים: "הגונב את הקסווה (מכלי בית המקדש) והמקלל בקוסם, והבועל ארמית, קנאין פוגעים בו. כהן ששימש בטומאה, אין אחיו הכהנים מביאים אותו לית –דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין", (משנה, מסכת סנהדרין). על הלכה זו חתומים גדולי הדור, כגון ר' עקיבא, והיא מובאת בדיון על מעשהו של פנחס.
פנחס כאמור היה דמות להזדהות, אצל יגאל עמיר וגולדשטיין אשר פעלו כמוהו: על דעת עצמם, ללא התייעצות עם מנהיגי הדור, ללא התחשבות בחוק, בקנאות לרעיון וברצחנות.
פנחס הוא גם דמות להזדהות אצל מנהיגי היהדות בימינו, ואפילו לא הקיצונים שבהם. אני רוצה להביא תמצית ממאמר שמצאתי באינטרנט, שחובר ב-1996 (לא מצאתי מי המחבר): הרב בקשי דורון נאם במוצאי שבת על פרשת פנחס. הרב טען שם שזמרי (אותו ראש שבט שמעון שנהרג בידי פנחס) היה "הרפרמי הראשון". לדעת מחבר המאמר, יש בדברים אלו משום התרת דמם של הריפורמים. ומוסיף המחבר ואומר כי הוא נזכר בדברי הרב הראשי הקודם, שפירא, לפני רצח רבין, אשר השווה את ממשלת רבין לנביאי הבעל מתקופת אליהו. מסכם המחבר ואומר: נגיד שיגאל עמיר היה בין שומעי הרצאה כזו, האם דברים כאלו לא היו משפיעים עליו?
אנו רואים כיצד הדימויים האלו של קנאים אלימים ביהדות, מחלחלים בתוך התודעה של חוגים דתים רחבים במדינתנו, ולא ברור לי מה ניתן לעשות כנגד זה.
כתב איתן קליש