קיבוץ גזית

תאריך לידה: 10/10/1982
תאריך פטירה: 04/03/2002

יערה נולדה להוריה אילנה פלד וברוך מלכין בגזית/שדה יואב. אחות אמצעית בין גיא לאופיר. יערה גדלה בקיבוץ שדה יואב. עברה עם משפחתה לחיפה והגיעה לגזית בכיתה ו', כאן הצטרפה לקבוצת "אלונים", יחד איתה עברה ללמוד במוסד החינוכי "תבור" בעין דור.

יערה אהבה פילים אבל חברים וחברות היו הדבר החשוב ביותר עבורה.

בשבועיים שקדמו ל- 9 במרץ 2000 החלה יערה לסבול מכאבי ראש חזקים ועברו עליה לילות רבים ללא שינה. יערה כתבה: "כל הזמן חשבתי שזה לא בסדר שלבחורה בת 18 יש כאלה כאבי ראש, אבל בהרואיות סתומה המשכתי לעבוד וללכת למרפאה כדי שיגידו לי שאולי התייבשתי". אבל זה לא היה המצב, ובבית החולים אובחן גידול סרטני בראשה.

יערה הועברה לטיפול ברמב"ם ובהמשך לבית חולים לילדים "שניידר", שם נותחה בראשה להוצאת הגידול ועברה סדרת טיפולים אגרסיבית. ביום הולדתה ה -19 התבשרה שהטיפולים הסתיימו והיא בריאה. יערה כאבה את העובדה כי חייה נעצרו והגיוס לצה"ל נמנע ממנה, בשונה משאר בני גילה וקבוצתה. אך השמחה על ניצחון המחלה והאפשרות לחזור לחיים נורמאליים, מילאו אותה בגאווה.

אך שמחתה לא ארכה, ובמאי 2001 ראו הרופאים תזוזה באזור הגידול ונקבע ניתוח נוסף. ההתאוששות מהניתוח היתה קשה וכואבת, ויערה חסרה את האופטימיות שאפיינה אותה. כל המשפחה ויערה בכללם, ציפו לבר המצווה של אופיר, האח הצעיר. מסיבת בר המצווה היתה מקסימה, אך למחרת נעלמה התחושה בצד השמאלי של הגוף. התחושה חזרה בסופו של דבר, אך יחד איתה חזרו הכאבים האיומים בראש. ב 16.7.2001 נכנסה יערה לניתוח שלישי ולאחריו נדרשה סדרת טיפולים נוספת. יערה, כמו יערה, חזרה והשיגה את עצמאותה ואף החליטה "לעשות שולם עם העולם" ועם החברים.

לקראת סוף ינואר 2002 היכה הסרטן שוב, בפעם הרביעית, והניתוח היה בלתי נמנע.

יערה תיעדה את הפחדים והתקוות, הטיפולים והניתוחים, המשפחה וחברים ביומן אישי שניהלה במשך שנתיים, עד שהכריעה אותה המחלה, בפורים שנת 2002 , והיא בת 20 .

משפחתה הוציאה לזכרה חוברת זיכרון ובה קטעים מיומנה האישי ושירים שכתבה.

יערי - מלים של אמא

עברה שנה, שנה לא קלה, מוזרה.
את כאילו איתי כל הזמן, אבל גם כל כך רחוקה.
ואני הרי מחכה לך שתחזרי כבר, אולי מחוץ לארץ, אולי את עושה חיים טובים כמו גיא.
אבל הגעגועים משגעים אותי.
ואת אמרת לי שאסור לבכות לידך, וגם אחר-כך צריך להיות חזקים,
וזה מה שאני מנסה לעשות יום אחרי יום.
אבל כשהערב מגיע ואת איננה, וכבר אין עבודה לשקוע בה,
ורק הגעגועים נמצאים,
ואסור לבכות כדי שלבנים לא יהיה קשה להמשיך,
אז ממשיכים כאילו הכל בסדר.
את חסרה בטירוף. חסרה לי כל כך השיחה איתך,
להתייעץ על בגד חדש או מה לבשל,
או סתם פשוט לדבר איתך על דברים של בנות, שפעם היינו מרכלות ומספרות.
לספר לך דברים חדשים, תמיד היתה לך דעה מאוד נחרצת על כל דבר:
מה צריך לעשות וגם מי צריך לעשות.
בנינו לך כאן גן עם הרבה קקטוסים שאהבת, שיהיה לך יפה
וגם על זה רציתי לשאול אותך ואת ממשיכה לא לחזור אלי,
ואני מחכה.
ועוד פעם געגועים, געגועים.
געגועים שקשה להסביר כמה הם כואבים ולא ניתנים לפתרון.
אני הולכת איתך בלב כל הזמן.
את המחשבה האחרונה שאיתי, כשאני הולכת לישון,
והמחשבה הראשונה בראשי שלי, כשאני קמה בבוקר.
אוהבת לעולמים
אמא