קיבוץ גזית

תאריך לידה: 31/01/1979
תאריך פטירה: 14/04/2001

אלעד נולד להוריו חנה ואמנון, דור שלישי לניצולי שואה ומייסדי הקיבוץ. אח לאסף, מירב ואייל. אלעד גדל והתחנך בקיבוץ ולמד בבית הספר היסודי "ניצני תבור" בקיבוץ. עבר עם קבוצתו 'אלונים' למוסד החינוכי "תבור" בעין דור, וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המקצועי בעין חרוד. אלעד עסק הרבה בספורט, שיחק כדורגל באופן קבוע ומדי פעם התאמן בחדר כושר. כשלמד בתיכון שיחק בקבוצת קט-רגל, קבוצה שהשתתפה בתחרויות בין-כיתתיות והרבתה לנצח. אלעד אהב מאוד לארגן את החבר'ה לטיולים בואדי, שבסופם ארוחה "כמו שצריך", והכיר כל פינה בטבע הסובב את גזית - אם בטיולים רגליים ואם ברכיבה על אופנוע או על טרקטור. אלעד, דור שלישי של עובדי פלחה, אהב את העבודה בשדות וידע את מקומו של כל בורג בכל מכונה.

בחודש אוקטובר 1998 התגייס אלעד לצה"ל, והוא נחוש בדעתו לשרת רק ביחידה קרבית. אלעד שובץ בחיל-השריון, כאביו אמנון לפניו, והיה לנהג טנק מרכבה. בסוף 1999 סיים קורס מפקדי טנקים, וחזר לשרת בצפון. אלעד אהב מאוד את הצבא והיה טנקיסט גאה, מפקד מצטיין, אחראי ומסור מאוד, אשר שאף למצוינות והציב סטנדרטים גבוהים לעצמו ולחייליו. חייליו העריצו ואהבו אותו מאוד. הצוות בפיקודו זכה להישגים מרשימים המעידים על המקצועיות והרצינות שלו. הוצע לו לצאת לקורס קצינים, אך הוא סירב. אלעד עמד לפני שחרור ותכנן לגור שנה בגזית, עם חברתו גפן.

ביום 14.4.2001 נפל אלעד בפעילות מבצעית בהר דב. הוא נהרג מפגיעת טיל נ.ט. שנורה מלבנון ופגע בטנק עליו פיקד בסמוך למוצב 'גלדיולה'. בן עשרים- ושתיים היה בנופלו.

משפחתו וחברי הקיבוץ הקימו לזכרו את "נווה אלעד" - פינת תצפית לנוף שכה אהב.

אהלן אלעד, אהלן חבר'ה

אולי תהיו מופתעים לשמוע מי כותב, אבל כן, זה אייל, ההוא – האח המופנם שהכל רחוק ממנו וכלום לא פוגע ומזיז לו. אז כנראה שכן.

אלעד, אם תרים את הראש למעלה ותסתכל שחסרה פה דמות משמעותית בחיים שלי, שכרגע לא נמצאת פה לצידי, אז תבין מאיפה בא המכתב הזה. כנראה לא סתם היא לא פה, כנראה הייתי חייב לחטוף פצצה כדי להבין ולהכיר בזה שאתה אח שלי.

אלעד, אני שוכב בניו זילנד בשדה התעופה ופתאום מתחיל המכתב הזה להופיע לי בראש, נבהלתי אני לא אשקר.
אז אולי כדאי אחרי 7 שנים של הדחקה, להוריד את כל המסכות והשריונות והחסינות של משפחת ליטוק ולהגיד לך כמה אתה דמות משמעותית בחיים שלי.

אלעד, כל צעד שעשית בחייך, אני ניסיתי לחקות אותך.

אם זה בעבודה ואם זה בצבא – להיות הכי הכי, ואם זה להתחבר לחברים שלך ולדבר כמוך, ולהתלבש כמוך, וכמובן לנסות למצוא את הבחורה הכי יפה בעמק. נראה לי שאת כל הדברים האלה הצלחתי, אבל היום אני בגיל שאתה לא הספקת להגיע אז אני חושב שהגעתי לעמוד האחרון של הספר.

אלעד, מפה והלאה אני אצטרך להילחם ולפלס לעצמי דרכים, בלי העזרה הקבועה שלך.

אני אנסה לפחות לדמיין, איך אתה היית עושה את המשך חייך.

אלעד, אכלתי הרבה פצצות עד שהגעתי למכתב הזה, אבל כמו שחבר שלי מהצבא אמר – הכל לטובה.

אוהב ומתגעגע – אייל

המכתב נכתב בטיסה מלאה בדמעות מהונג-קונג הביתה במרץ 2008