תאריך לידה: 12.3.1929
תאריך פטירה: 09.04.2021
מנחם הולצמן, בנם השני של שמואל ונחמה הולצמן, נולד בכפר קטן בפולין בשנת 1929 בבית הסבים שלו מצד האב. בשנתיים הראשונות לחייו הוא חי עם אמו ואחיו הגדול ממנו צבי אצל הוריה של האם בעיירה בשם קוסוב. האב שמואל, נסע לארגנטינה בעקבות אחיו. הוא נאלץ לעזוב את משפחתו - אישה בהריון (עם מנחם) ותינוק קטן (צבי), על מנת לחפש פרנסה עקב הקשיים הכלכליים בפולין. כשמנחם היה בן שנתיים וחצי נסעה המשפחה – האם, האח הבכור צבי והילד הצעיר מנחם להתאחד עם האב בארגנטינה. הפרידה מהמשפחה הנרחבת הייתה מאוד קשה, כי צבי ומנחם היו הנכדים הראשונים לשתי המשפחות.
היה זה חלק מגל הגירה של יהודים שחיפשו חיים טובים יותר בעולם החדש. הנסיעה מאירופה לארגנטינה לא הייתה קלה: ברכבת מוורשה לפריז, משם לעיר הנמל שרבור בצרפת ומשם באוניית מהגרים לבואנוס איירס. כאשר הגיעו סוף סוף לקורדובה שבארגנטינה, הראתה האם מבעד לחלון הרכבת את האב שהמתין להם על הרציף, והוא קיבל אותם בשמחה והתרגשות. בתחילה התגוררה המשפחה בחדר אחד, בבית שכור עם משפחות נוספות. האבא עבד קשה מאוד כדי להבטיח לבנים חינוך ולימודים.
אחיו ואחותו הצעירים של מנחם (דוד ורחל) נולדו בארגנטינה.
הבית היה בית יהודי מסורתי. השפה שדיברו הייתה יידיש ולמעשה רק בבית הספר הממלכתי הם למדו ספרדית. בשעות אחר-הצוהריים הם הלכו ללמוד בבית ספר יהודי היסטוריה, תנ"ך, מסורת וגם עברית.
ב-1939 כשמנחם היה בן עשר פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. הם היו רחוקים ולא ידעו על הקורה עם היהודים באירופה, ורק לאחר חמש שנים, בסוף המלחמה, נודע להם על גורל יהדות אירופה ובתוכם קרוביהם שניספו כולם. הכאב היה גדול, המשפחה הקטנה בארגנטינה נשארה שריד בודד של משפחות גדולות וענפות, בלי דודים, סבים, ובני דודים, שעד אז היה קשר מכתבים רצוף איתם.
ב-1946 הצליח האב לקנות מגרש, עליו נבנה בית משלהם שהוא בעצמו תכנן ועסק בבנייתו. הבית היה צנוע, ללא מותרות אך סיפק את צורכי המשפחה. לאבא הייתה תכנית לבנות קומה שנייה, אך היא לא יצאה לפועל בגלל העלייה לארץ. בנעוריהם, הצטרפו צבי ומנחם לתנועת "השומר-הצעיר". ההורים היו מעדיפים שבניהם ילכו לתנועת נוער דתי, אך כזו לא הייתה בעירם, והם השלימו בלית ברירה עם בחירתם של הבנים. מסלול התנועה הוביל אותם ליציאה להכשרה ולעלייה ארצה לאחר סיום התיכון. צבי הפסיק את לימודי ההנדסה שהתחיל, יצא להכשרה ועלה ארצה בשנת 1950. למנחם היה קשה להוסיף מהלומה נוספת להורים, ולכן החליט להמשיך ללמוד באוניברסיטה לימודים קצרים יותר. הוא דחס ארבע שנות לימוד
לתוך 32 חודשים. באותו זמן הוא התחייב להדריך בתנועה. לאחר קבלת תואר "רוקח", יצא מנחם להכשרה ועלה ארצה כחבר בקבוצה התנועתית של קיבוץ ב' של "השומר-הצעיר" בארגנטינה. הוא הגיע לחיפה
ב-2.7.1951 ולאחר ארבעה חודשי הכשרה בקיבוץ גלאון, הגיע לגזית, שהיה אז קיבוץ בראשית דרכו. את גולדינה הכיר מנחם עוד בארגנטינה, וכבר אז מצאה חן בעיניו, אך הקשר ביניהם נוצר פה, בגזית. החתונה התקיימה ב-1954. הם התגוררו בצריף קטן עם גג רעפים, ללא תקרה וגג עשוי מלוחות, אך הרגישו שזה ביתם.
בגזית ביקש מנחם לעבוד בשדה, בפלחה, אך התור היה ארוך, ובינתיים הוא עבד במקומות שונים, בין השאר במרפאה. בקיבוץ לא הייתה אחות וכיוון שמנחם היה רוקח, ובנוסף לכך עבר קורסים בצבא כחובש קרבי שובץ לעבוד במרפאה. בהמשך עבד שמונה שנים בפלחה, הענף היוקרתי של הקיבוץ באותן שנים. ב-1964 הוא עבר לעבוד בבית האריזה. עם רכישת מפעל הפלסטיקה במפרץ חיפה, עבר מנחם לעבוד בתעשייה. במשך הזמן מילא גם תפקיד של מרכז קניות במשך חמש שנים ולאחריו חזר למפעל. ב-1998 הוצע לו לעבוד בלול בו עבד שנים רבות עד לפרישתו הסופית עמוק בשנות ה-80 לחייו.
לאחר הפרישה מהלול התנדב מנחם לעבודה ב"בית העובד" שם עסק בקילוף לוחות פלסטיק עבור מפעל "פלזית".
בן 91 היה מנחם במותו. השאיר אחריו 3 ילדים: עמוס, חוה ותמר ו-7 נכדים.
יהי זכרו ברוך.
הספד מהבנות
אבא יקר שלי,
כשהייתי ילדה וכשלאחד הילדים התקלקל צעצוע או בובה, תמיד הצעתי שנביא לך אבא לתיקון (גם דברים שאינם בני תיקון). היה לי ברור שאבא שלי יכול לתקן הכל. וגם כשעברו השנים שמחתי לראות בך ניצוצות של חיות ושמחה: בבוקר לאחר ניתוח הקטרקט בעין היחידה שלך, התעוררת בהתרגשות ובשמחה כמו ילד, רצת החוצה בהתלהבות נפעם מהעולם הצלול שנגלה לעינך.
אבא, שמחה שזכית להיות כפי שביקשת בבית וכצדיק, חצית את הסף בשנתך, בבית, במיטתך.
מרגישה יותר מהכאב והעצב את הקדושה שברגעים אלו.
אוהבת אותך אבא שלי
חוול'ה שלך
אבא,
זמן פרידה הוא קשה כנראה בכל גיל, גם כשמגיעים לשיבה טובה וגם כשיודעים כמה קשים היו השבועיים האחרונים וכמה נכון שזה נגמר ואין יותר סבל וכאב. אני מעלה את דמותך מול עיני ורואה בעיקר מסירות ללא גבול: כנער מתמיד וחרוץ מול הוריו, כבחור צעיר שמאוד רוצה לעלות לארץ ובכל זאת מקפיד לסיים קודם את לימודיו באוניברסיטה, דוחס לימודי רוקחות של 4 שנים לשלוש שנים צפופות ואפילו מספיק לעבוד כמה חודשים בידיעה שכנראה לא יעבוד בזה בהמשך אך מתוך רצון לא לשבור את לב ההורים שחסכו פרוטה לפרוטה כדי לאפשר לימודים גבוהים ולהבטיח עתיד טוב יותר לילד.
וגם בקיבוץ - מסירות לעבודה, לאידיאולוגיה ושוב ושוב להורים, שבינתיים עלו לארץ בעקבות הבנים וגרים קרוב בעפולה עילית, ואתם, צבי ואתה ודוד ורחל, ילדים מסורים עד אין קץ נמצאים איתם בתדירות יומיומית כמעט, עוזרים בכל מה שצריך ומאפשרים חיים עצמאיים ושמירה על המסורת. ובמקביל מסירות ונתינה אין סופית למשפחה הקטנה שבנית - לאמא בעיקר וגם לנו הילדים.
היו שנים שהייתי רחוקה, עסוקה בבניית חיי ומשפחתי. בשנים האחרונות התראינו הרבה וזכיתי לשמוע ממך על חייך בארגנטינה ובראשית הקיבוץ. מהמכתבים העתידיים שסבא שמר ותורגמו ביד נאמנה על ידי חיים שורר (תודה חיים!), זכיתי להכיר גם את המשפחה המורחבת שלך, הסבים משני הצדדים, דודים, חברים ובני דודים של ההורים, שכמעט כולם נספו בשואה. בזכות המכתבים הללו אני מרגישה מכירה ושייכת יותר.
אני יודעת שהשנים האחרונות היו לא פשוטות. החיים בלי אמא, המורכבות המשפחתית והחלשות הגוף נתנו בך את אותותיהם. השתדלנו כולנו, האחים, הילדים, הנכדים והחברים להיות איתך ככל שניתן, ולהקל במה שאפשר. כעת ניתן לנוח ממאבקי הגוף והנפש ולזכור את הרגעים היפים.
אוהבת אותך,
תמר
