קיבוץ גזית

תאריך לידה: 10/06/1945
תאריך פטירה: 03/08/2001

רחלי בן אבי נולדה לשלום וגניה בעדני, בת שישית למשפחה בת 11 נפשות, בשכונת מחנה יהודה. בהגיעה לגיל 3 עברה המשפחה לבית קבע בשכונה פג'ה אשר בפתח-תקוה.

מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה ולמרות העזרה ההדדית הברה שהיתה נהוגה בעדה התימנית, העוני היה עמוק. אביה, שהתפרנס כחזן ואמה שעבדה כעקרת בית, חינכו את ידליהם לת כבוד לכל אדם ולדאוג למשפחה.

בשל המצוקה הכספית החליט אחיה הגדול כי תצטרף לחברת נוער בקיבוץ. יחד עם זאת, הניתוק הפיזי מהמשפחה לא גרע מתחושת שייכותה העמוקה למשפחתה ולעדה התימנית, למסורתה ומנהגיה.

רחלי הגיעה לגזית בת 12 והצטרפה לחברת הנוער "אורן". בגזית פגשה את מיכאל, עולה מארגנטינה שהתחנך בבית חילוני ואופיו הפוך לאופיה של רחלי. יחד הקימו את ביתם והביאו לעולם שלושה בנים: גלעד, איתן ואהוד.

רחלי עבדה בחינוך שנים רבות ולאחר מכן בספריית הקיבוץ. כל השנים היתה רחלי פעילה בוועדות שונות בקיבוץ. בנוסף, תרמה רבות לחיי התרבות בקיבוץ בחגים ובשירה, בריקוד ובתיפוף. תחביבה המיוחד ברקמה אמנותית, תנן לרחלי סיפוק רב ושמחה ואף צירך לענין חברות נוספות.

בשנות השלושים לחייה, בעודה אם לילדים קטנים, הכתה בה מחלת הסרטן. רחלי נאבקה באופטימיות ובמרץ שאפיינו אותה, גברה על המחלה והוסיפה לחיות שנים רבות באושר. בשנות החמישים לחייה הכתה בה שוב מחלת הסרטן ממנה נפטרה רחלי והיא בת 56.

רחלי הותירה אחריה את בעלה מיכאל, את ילדיה - גלעד, איתן ואהוד ואת נכדיה: אליהו, רועי ושני.

בט"ו באב תשס"א, חג האהבה, הלכה מאיתנו רחלי.


מסורת משפחתית יום שישי בבית הוא הדבר שהייתי רוצה להעביר לילדיי.

יום שישי כפי שאני זוכרת אותו, קודם כל האווירה היתה נהדרת! הבית היה נקי ומצוחצח, מפה לבנה, חלות. היינו רצים לכביש לראות מתי אבא בא. כאשר ראינו אותו מרחוק, רצנו וישבנו סביב השולחן הערוך. אבא היה מגיע ומקדש על היין. קודם הוא שתה מהיין, אחר-כך הבנים לפי הגיל, אחריהם אמא והבנות. אחרי הארוחה היינו יושבים ושרים שירי שבת. זה דבר שעד היום נשאר, אני נזכרת וכל יום שישי נצבט לי משהו בלב כי אני רוצה ליצור את האווירה הזאת, גם אצלי בבית. אני שרה ושמה מפה לבנה, מבשלת ג'חנון בתנור כדי שיהיה ריח של שבת, אבל זה לא אותו הדבר.

עוד מועד שזכור לי כדבר מיוחד הוא חג הפסח. בליל הסדר היינו יושבים כולם על הרצפה ועל המזורנים, מול שולחנות נמוכים שהיו מיוחדים לפסח. את הפסח עשינו רק עם עוד משפחה אחת ולא עם כל המשפחה הגדולה, כי לא היו לנו האמצעים לכך. אבי היה איש מאוד תרבותי וסובלני, הוא ידע שהסדר ארוך ושגם אנחנו, הילדים רוצים להשתתף, לכן הוא נתן לנו להשתלב עם המנגינות והשירים שהבאנו מביה"ס, גם אם לא תמיד היו שייכים למסורת שהכיר מתימן. עד היום נשארה לי צלחת אחת מפסח ושתי צלחות מנצרים שבהן היו שמים את המרור והחרוסת. לחרוסת שלנו קוראים "דוּקא", את הזרוע, הביצה והמצות. עד היום אנחנו לא משתמשים במצות קנויות לברכה אלא במצות שאופים לבד.

קטע מראיון שנתנה רחלי למדו בייסר בשנת 1985