קיבוץ גזית

תאריך לידה: 15.09.1929

תאריך פטירה: 29.08.2020

חיה אלטמן נולדה בשם קלרה להוריה רבקה ויעקב הולצמן, בקורדובה שבארגנטינה. הקשר למשפחת הולצמן הענפה בא לידי ביטוי באות ה' של שם משפחתה שליווה את חיה שנים רבות כשכולנו קראנו לה חיה ה'.

הוריה היגרו מפולין לארגנטינה וכל משפחתם שנשארה בפולין הושמדה מאוחר יותר בשואה. פרנסת המשפחה הייתה מייצור ומסחר של כובעים, פרנסה שהביאה רווחה כלכלית. כשהייתה חיה ילדה עברו הוריה מקורדובה לבואנוס-איירס, שם נולד אחיה משה.

אביה יעקב גדל במשפחה דתית אך כשהיגר לארגנטינה עזב את הדת וחי חיים יהודיים מסורתיים. עם קום מדינת ישראל ראתה חיה מפגני אנטישמיות ברחובות בואנוס-איירס והחליטה לעלות ארצה. כך הצטרפה חיה לתנועת מפ"ם ועלתה בגרעין תנועתי בשנת 1953 ארצה לקיבוץ רמת השופט, עם חברותיה דבורה חפר, שפרה גפני ופרומה פלד, שכולן כבר הלכו לעולמן.

את דוד אלטמן פגשה חיה כשהגיע לרמת השופט לעבוד כנגר, מקצוע אותו רכש בעבודת כפייה בשנות מלחמת העולם השנייה, וכמו כל חברותיה שהכירו ונישאו לחברי קיבוץ גזית, כך גם חיה ודוד עברו לבנות כאן את ביתם. עם השנים נולדו הבנים צביקה, תמיר ורונן.

הוריה ואחיה של חיה עלו גם הם ארצה ונהנו מחיי משפחה לאורך שנים רבות. בסוף ימיה הגיעה סבתא רבקה לחיות בגזית עם המשפחה עד יום מותה.

תמיד נתנה חיה שירותים לחברים, כל מהותה הייתה נתינה ועזרה. בשנים הראשונות של הקיבוץ, כשכבר אפשר היה לקנות מכונת סריגה, עבדה חיה בצריף וסרגה לכולם סוודרים לחורף. כשסגרו את מקום העבודה הזה עברה חיה לעבוד במכבסה. שנים רבות עבדה ליד איליג במפעל פלזית ומשם עברה לבובזית ועד הפנסיה עבדה חיה בקומונה. אך את עיקר המהות הקיבוצית ביטאה חיה בתפקידים שלקחה על עצמה: כאחראית על ההנעלה ביקשה מעל דפי עלון הקיבוץ בשנת 1974 ש"חברים אשר נעליהם מתבלות שלא יזרקו אותן כי אנחנו לא קונים מהר, ועובדה היא שנעליים ישנות העוברות תיקון, יכולות לשמש כנעלי עבודה או אפילו לעבור מטמורפוזה ולהיראות יפות וטובות יותר."

בוועדת חברים לקחה על עצמה חיה את תיקוני השעונים וקניית שעונים לחברים שעדיין אין להם. תפקיד השירות הבא שלקחה על עצמה חיה היה חלוקת כרטיסי האוטובוס. בקיבוץ של שנות ה-80 של המאה הקודמת, ישבה חיה כל ערב בחדר האוכל וחילקה כרטיסי אוטובוס לכל מי שנסע. בעלון ביקשה חיה שאת הכרטיסים העודפים, יחזירו לה לתא הדואר, ובמקביל עשתה את סידור הטרמפים. ערבים שלמים ישבה בחדר האוכל והשתדלה שכל החברים יקבלו את מבוקשם. כחברה בוועדת בריאות לקחה על עצמה חיה את חלוקת האוכל לחברים החולים.

במקביל לשירותים שתמיד נתנה חיה לחברים, דאגה להגיע וליהנות מכל פעילות אפשרית. אף פעם לא וויתרה לעצמה, לא רק שהתגברה על הקשיים הפיזיים, גם לא רצתה אף פעם להטריח אף אחד להגיש לה עזרה. אף פעם לא עלה בדעתה שעל כל העזרה שהיא נתנה לנו כל השנים כולם רק רצו להחזיר לה מכל הלב.

במשך השנים נסעה חיה לסב-יום, "זה מצוין עבורי" הייתה מכריזה, ולמרות הקושי בעלייה לרכב ובירידה ממנו היא לא וויתרה וגם המליצה לאחרים. לא הייתה הרצאה או מפגש או קונצרט בקיבוץ שחיה פספסה. בשנים האחרונות הגיעה לבית העובד בימים שלא נסעה לסב-יום, הצטרפה למועדון המועשר והשתתפה בכל החוגים שהתאימו לה. תמיד מעודכנת וסקרנית לדעת.

בתחילת הטקס שמענו קונצ'רטו לכינור של בטהובן בניצוחו של דניאל ברנבוים ובנגינתו של יצחק פרלמן על הכינור.

את דרכה האחרונה של חיה ילווה השיר כל החלומות של אריק לביא:

כל החלומות אשר חלמנו
כל החלומות כולם
הם ישארו בתוך תוכנו
בתוכנו לעולם

כל חלום יש בו
תקוה אחת
חיוך אחד
ודמעה אחת
כל אחד יש לו
חלום שבו
הוא היה רוצה
לגעת

כתבה: טלי גורן-ספיר

מכתב לסבתא חיה

סבתא חיה שלנו. אני מניח שאני יכול לדבר בשם הנכדים כולם, טופז, ספיר, ענבר מיכאל ודני, ולספר כמה נתגעגע אליך.

רק לפני שבועיים ישבנו אני ואת במחלקה הפנימית בבית החולים העמק, אותו בית חולים שבו נולדנו אני ואחיותיי, ואני רק התפללתי בתוכי שלא תסיימי את חייך שם במקום הנורא הזה. אבל למען האמת, לא האמנתי בכלל שתסיימי את חייך מתישהו. כל הקונספט הזה הרגיש לי אבסורדי כשאני חושב עליו בהקשר שלך. סבתא חיה? לוותר? להפסיק באמצע? אין סיכוי. וגם למה שזה יקרה בכלל, הרי את נותרת עדיין חדה עד רגעייך האחרונים. עדיין יש חוגים ללכת אליהם, רק שתיגמר הקורונה הארורה כבר ויהיה אפשר לחזור לבריכה.

כמו כל דבר בחייך, גם את הסוף בחרת לעשות בזמן ובמקום שאת בחרת. לא נתת למחלקה הפנימית לקחת אותך, חזרת לקיבוץ, למקום בו את מרגישה בנוח. וכמובן דאגת לארוחה ושיחה טובה לפני העלייה לגן עדן. מי יודע, אולי הדרך לשם ארוכה? צריך לבוא מוכנים. השנה האחרונה כבר הייתה לך קשה, וזה ניכר. לאישה עצמאית ופעילה כמוך, הצורך בעזרה היה משהו שלאנשים אחרים קשה להבין. כל-כך לא את. את שהתעקשת תמיד לעשות כל דבר בעצמאות שלך ובזמן שלך, אפילו לתכנת לעצמך את קלטות הוידאו. להיות תלוייה באדם אחר לתפקודך היומיומי לא היה בשבילך.

לא אשכח את אותו ביקור אחרון אצלך. עוד הזכרת לי שאתמול היה יום הנישואים של ההורים שלי, וקיווית שהם חגגו ונהנו. אבל לא רק זה, גם זכרת שיום הנישואין של קרן ושלי היה לפני מספר חודשים... איזה עוד סבתא בת 90 זוכרת דברים שאלמלא קרן שלי הייתי שוכח בעצמי? כי כזאת את, תמיד חדה ועצמאית. תמיד עומדת על שלך.

בדרכך שלך הנחלת לנו אידיאלים וערכים שחדרו עמוק לילדייך וגם אלינו. הדוגמא האישית שלך, הכוח האינסופי. איזו עוד סבתא יכולה בגיל כל כך מבוגר ועם גב כפוף ושבור להניף אל על את העגלה שלה בתנועת אמן על הקלנועית? רק סבתא חיה. אני זוכר שמריה סיפרה לנו איך גם כשנחתכת בצורה קשה ברגל לא בכית ולא התלוננת. רק הלכת וביקשת בנימוס עזרה, כאילו מה כבר קרה? אנשים מתעלפים מדקירת מחט בלקיחת דם, אבל לך שום דבר כנראה לא יכול להזיז. אם לא היו עושים לך את בדיקת הCT בבית החולים, כנראה את הסוד שהצפנת בתוך הגוף לא היינו מגלים לעולם. מי יודע כמה שנים סחבת את הגידול בכליה שאולי כל אדם אחר היה נפטר כתוצאה ממנו שנים קודם. אבל כמו שאמרתי, אין עלייך סבתא חיה. קיבוצניקית קשוחה אמיתית.

כשאני אומר שאין עלייך, אני מתכוון גם לסבתא הכיפית והמפנקת שהיית. בזכותך, תמיד ארגיש שהקיבוץ פה הוא חלק ממני. את ימי הקיץ שהעברתי אצלך בהיותי ילד אזכור תמיד. את ההליכה לבריכה, חיפוש הצנוברים בדרך לבית שלך, הישיבה עם 10 סוגים של עוגיות שתמיד נשמרו במקרר למקרה ש... אין רוגע כמו הרוגע של שבת בצהריים בבית הקטן בקיבוץ, אחרי שחוזרים עייפים מהבריכה, והולכים לישון על הספות האפורות הנפתחות בחדר האורחים. השנ"צ הטוב בעולם. מסתבר שלא צריך מיטות מפנקות, כי כנראה בכלל ישנים הכי טוב במקום בו מרגישים הכי בנוח. ומרגישים בנוח איפה שמרגישים אהובים ורצויים. תמיד הרגשתי את השמחה הפנימית שלך כשהיינו אצלך. כמו אלטמנית אמיתית לא היית מגלה את זה כל כך כלפי חוץ, רק בהבלחות צחוק, אבל ידעתי תמיד שדלתך תמיד פתוחה ושמחה לכל מבקר.

אומנם את כבר לא איתנו, אבל התמונות והזיכרונות יישארו תמיד. ומעבר לכך, גם הקיבוץ, שמבחינתי את הסמל האמיתי שלו. מקום של חופש, של נוף ילדות. של שמחה ושל משפחה.

מתגעגע ואוהב,

טופז

הספד של צלילה שכטר

לאורך שנים התרשמתי מאישיותה של חייה אלטמן, כאשר אני צופה מרחוק בלבד.

שנים רבות הרשימו אותי חריצותה, פשטותה וצניעותה. חיה לא הייתה אישה שהולכת בגדולות: תמיד הסתפקה במילוי חובותיה כאדם עובד, כאשת איש ומשפחה. הייתה חברת קיבוץ מן השורה, הממלאת ביושר את הציפיות והדרישות, בעבודה ובשאר מטלות של חברי קיבוץ.

צד אחר באישיותה הכרתי בשנים האחרונות, כאשר נסענו לראות הצגות בעפולה. חיה אהבה מאד הצגות תיאטרון והייתה מנויה, באותה העונה, להצגות המנויים בעפולה וגם ביפעת. לא היה איכפת לה אף לראות הצגה אחת פעמיים: פעם אחת בעפולה ופעם שנייה ביפעת.

בשנים האחרונות נעזרה חיה בהליכון, העלייה במדרגות התיאטרון הקשו עליה. אעפ"כ לא ויתרה. היא סירבה להיעזר בנשיאת ההליכון ולהיות תלויה באחרים. לעיתים הייתי מלווה אותה בדרך העוקפת אל הכניסה הצדדית שמאחורי התיאטרון, בדרכה אל המושבים המיועדים למתקשים בהליכה. אלה היו רגעים בהם סיפרה על אהבתה להצגות ועל הנאתה מהן. הקשיים וההמתנה בחוץ, עד לפתיחת הכניסה האחורית, לבעלי מגבלות, לא הרתיעה אותה. כך היינו נפגשות גם בתום ההצגה, ועושות את הדרך חזרה מאחורי התיאטרון עד למכונית שחיכתה לנו.

אך מעבר לכל השפיעו על הקשר בינינו השנתיים האחרונות, בהן היינו נפגשות כל שבוע, בד"כ אצלי, רק כשמזג האוויר היה גשום או מסיבות אחרות - היינו נפגשות בביתה. כל המפגשים היו נעימים ביותר. היו הרבה נושאים שמצאנו בהם עניין משותף; מחדשות היום, חדשות בארץ ובקיבוץ דרך כתבות מהעולם, מהעיתון וממוספי סוף השבוע, ועד סיפורים משפחתיים. חידושים רפואיים מתכניות טלוויזיה ווידאו שהיא נהגה להקליט מדי יום ועוד. השיחות היו חוויה נעימה ומרגיעה לשתינו ולא ויתרנו עליהן אף שבוע.

מאז שחדרו הקורונה והבידוד לחיינו, עברנו לשיחות יומיות. כל יום הייתי מתקשרת בשעות שקבענו לנו כמתאימות, ושוחחנו בינינו כאילו הייתה זו פגישה פנים אל פנים. אם דילגתי או איחרתי הרבה, הייתה חיה מתקשרת אלי בדאגה - האם קרה לי משהו, האם הכל בסדר... קשר זה נמשך חודשים ואפילו מבית החולים היא התקשרה כאשר יכלה. וכשלא יכלה - הייתה מבקשת ממריה או מרונן שיצרו את הקשר בעבורה או בשמה.

לאחר שובה מבית חולים לבית הסיעודי, כבר היה ברור שהיא הולכת ונחלשת אך היא המשיכה לשוחח מעט ולקוות. היינו נפגשות "דרך החלון": היא על הכורסה בחדר המבודד שלה ואני בחוץ, מעבר לחלון, לדקות ספורות, כמה שהיא יכלה לשאת.

ביום ששי האחרון (28 באוגוסט 2020) בשעה 18:20 הייתה פגישתנו האחרונה. היא אמרה שקשה לה בבידוד והריחוק מאנשים, שאין כוח בכלל, אך הביעה תקווה לשיפור ואפילו חייכה אלי. הרגשתי שהיא נחלשת מאד, ממש לנגד עיני, והתחילו להתעורר בי תהיות וספקות.... ובכך נפרדנו, כאשר החיוך הקטן על פניה.

יהי זכרה ברוך, כנציגה של דור שלא יהיה לנו יותר כמותו: דור של ראשונים, מייסדים חלוצים, דור של מאמינים בגדול ומסתפקים במועט.

יהי זכרה ברוך!

צלילה, קיבוץ גזית, 30-08-2020