דיאנה נולדה להוריה חורחה ופרלה קובלסקי בבואנוס איירס ארגנטינה, ב-12 בחודש מאי 1950. הצעירה מבין שתי בנות. אביה חורחה היה מורה לאנגלית והייתה לו גם חנות מתנות, בית שלא היה חסר בו דבר. דיאנה למדה בבתי ספר ציבוריים, לא קיבלה חינוך ציוני בבית, ולתנועת הנוער "בדרך" הגיעה בעקבות אחותה הגדולה תֵלְמה.
בתנועה הכירה את מיכאל, הם נישאו עוד בארגנטינה ויחד עם חבריה לגרעין "בדרך" עלתה ארצה ביולי 1970, לאולפן בקיבוץ עין החורש. עם השנים נולדו שלושת הבנים שלהם חגי, ישי וגד, כשהמוזיקה ואמנות הבמה מלווה אותם מבית.
כשהגיעה לגזית החלה דיאנה לעבוד כמטפלת בגיל הרך, כמו שהעידה על עצמה - עם שלוש-ארבע מלים בעברית, הילדים בני השלוש לימדו אותה את השפה. כשהגישה להם אוכל שאלה אותם מה זה והם ענו לה, כך שיפרה את השפה. אחר כך עברה לנהל את המכבסה עבדה במספר מקומות עבודה ותוך כדי למדה דרמה ולימדה את ילדי בית הספר, עוד כשהיה בגזית, חוגי תיאטרון וחוגים של הכנת בובות תיאטרון. במסיבות בית הספר הייתה דיאנה פעילה בבימוי ועיצוב תלבושות. בנוסף למסיבות בית הספר עיצבה דיאנה תפאורה, בובות והייתה פעילה בחיי התרבות של הקיבוץ.
הלב הרחב של דיאנה הביא אותה בשנת 1991 לארגן את הקיבוץ לעשות משהו למען משפחות אתיופיות שעלו אז לארץ. היא נסעה לכדורי, שם שהו ילדי העולים, וארגנה קייטנה של חודש בגזית. בעלון כתבה: "הייתה זו עבורי חוויה מרגשת ומיוחדת, כל יום ראיתי איך הם לומדים עוד ועוד מלים חדשות ושירים. גילינו אצלם הרבה ערבות הדדית ועל מכשול השפה התגברנו בשפת סימנים, מבטים וחיוכים." כך במשך מספר שנים בקיץ ארגנה דיאנה קייטנה לילדים שעלו מאתיופיה והתאהבה בהם.
בשנות ה-90, כשעברנו ללינה משפחתית והרחיבו גם את הבתים של הוותיקים, נבחרה דיאנה להיות רכז וועדת דירות, תפקיד רגיש ביותר תמיד ובאותם ימים בפרט. תפקיד נוסף שרק בעלי לב רחב יכולים לעסוק בו הוא ריכוז גיל הזהב, אליו נבחרה דיאנה בסוף שנות ה-90 והיתה חלק מוועדת רווחה. עוד הייתה דיאנה פעילה בוועדות יחידים, קליטה וחינוך.
הצומת המכריעה עבורה הייתה כשבית הספר היסודי עבר מגזית למרחביה. אז היה על דיאנה להחליט לאן פניה, האם לפתח את תחום התיאטרון והבובנאות או להסיט את עיקר הכובד לתפקיד של מזכירת בית הספר החדש במרחביה, בית הספר "אופקים". היא בחרה בתפקיד מזכירת בית הספר ששילב את כל היכולות היצירתיות והארגוניות שלה.
בריאיון שנערך עם דיאנה עם פרישתה לפנסיה היא אמרה על עבודתה כך: "הייתה לי זכות גדולה, ואם יש מילה חזקה מזו אז לכתוב אותה". דיאנה קיבלה על עצמה גם לנהל את תקציב בית הספר ויצאה ללמוד הנהלת חשבונות. במהלך השנים זכתה דיאנה גם ללוות את הנכדה והנכדים שלה שהגיעו לבית הספר אופקים וזכתה לראות אותם צומחים וגדלים מזווית שונה, או איך שאמרה: "זכיתי להיות זבוב על הקיר שהרבה הורים היו רוצים להיות."
כשדיאנה עמדה לפני גיל הפרישה, ביקשו ממנה שתמשיך אבל היא הרגישה שמיצתה ונפרדה. על שני דברים הצטערה דיאנה, אחד שבית הספר יצא מגבולות הקיבוץ, ולכן שמחה מאוד על היוזמה להקים בית ספר בעין דור והשני שלמרות הצעירים הנהדרים שיש כאן, לא צמח דור של מורים ומחנכים. אבל, היא מוסיפה, "צריך להסתכל קדימה ולקוות שבית הספר שהוקם בעין דור יצליח."
לדאבון הלב דיאנה חלתה, כשמיכאל ובני המשפחה לצידה כל העת, מצבה הלך והדרדר עד שגופה נכנע.
בת כמעט 75 שנה הייתה דיאנה, הותירה אחריה את מיכאל, שלושת בניה ותשעת ונכדיה מוקדם מדי.
יהיה זכרה ברוך
חגי הבן הבכור
מילות פרידה מאמא, דיאנה.
2.2.2025
אמא שתי המילים האחרונות הצלולות מלאות הכוונה שלך היו ״סליחה ותודה״.
אז אמא תודה לך על החיים שהענקת לי ועל המציאות של חיים בארץ ישראל ובקיבוץ גזית שאת ואבא יצרתם עבורי.
תודה על האהבה ללא תנאי ועל האור שהפצת בעולם. האור שלך ממשיך להאיר בלב של שלושת בנייך, נכדותייך ונכדייך.
תודה על הזכות שהייתה לי להיות לידך ועבורך ברגעייך האחרונים בנוכחות ובחמלה.
וסליחה שלא הצלחנו לחסוך ממך את הכאב והסבל בימייך האחרונים.
אזכור אותך אישה שמחה, חיובית, יפה, עדינה ומטופחת, רוקדת, משתובבת, חזקה ואמיצה ומבשלת מכל הלב.
נוחי על משכבך בשלום, לצד הורייך, בנוף הקסום של נחל תבור.
בבקשה מסרי בשם המשפחה דרישת שלום לתלמה, אחותך.
יהי זכרך ברוך.
אוהב אותך חגי.
תודה לכל מי שעזר ותמך מהלב.
עידן הנכד הבכור
סבתא דיאנה שלי,
זה כאילו נולדת להיות סבתא.
אשת חינוך, דרמה ובמה, וכששלושת אלה משתלבים עם האהבה והאנרגיות הטובות שלך - זה כל מה שילד צריך.
בשנים האחרונות כשראיתי איזו סבתא מדהימה את לזיו רונה ואלה, זה שיקף לי כמה אני זכיתי לגדול בתור הנכד שלך, כאן בקיבוץ.
אחד הזכרונות הראשונים שלי הוא המשחקים איתך ועם סבא בגן השעשועים ליד חדר האוכל. אח״כ בבית ספר אני זוכר איך השווצתי לכל החברים שסבתא שלי היא זאת שכורזת להסעות בסוף היום ומטפלת עם תה ופתיבר בכל מי שלא מרגיש טוב.
כל מי שלמד בבית ספר אופקים בתקופתך זוכר אותך. את אייקון סבתא. כולם ידעו שאם קשה להם והם רוצים מישהי שתתן להם את היחס שהם צריכים, הם יכולים לבוא אלייך למזכירות. איך לא? זה כאילו נולדת להיות סבתא.
וכשסיימתי את היסודי, החלטת שגם את סיימת, ויצאת לפנסיה.
למדת ליצנות רפואית והתנדבת בבי״ח, התחלת לצאת עם חברות ולהיות פעילה, אבל בעיקר הפכת להיות סבתא במשרה מלאה, את הרי נולדת בשביל זה.
תמיד אזכור את הנוהל של סטייקים כל יום שלישי, אני את וסבא.
תמיד אזכור את ההמלצות על סדרות, חוות דעת על הצגות ואת הסיפורים שסיפרת לי בשולחן כאילו את מופיעה על במה של התאטרון הכי גדול בארץ.
תודה שלימדת אותי איך לספר סיפור, מה החשיבות של הבעות פנים ושפת גוף.
תודה שלימדת אותי על מסירות, דאגה ואהבה ללא תנאים.
תודה על החיים שהקמת כאן ביחד עם סבא.
תודה שלימדת אותי להיות איש משפחה טוב יותר.
אני מבטיח לזכור אותך בתור הסבתא הפעילה והאוהבת שהיית, שעשתה הכל כולל הכל בשבילנו.
ואני רוצה להגיד תודה גם על התקופה האחרונה, שנתת לי הזדמנות קטנה להחזיר לך על הדאגה והאהבה שהראית לי כל החיים.
תודה על התקופה הזאת, שהראתה לי גם איזה אבא חזק יש לי, שכנראה למד ממך על מסירות, אהבה ודאגה למשפחה.
אני אוהב אותך סבתא, את כל כך חיה. אני לא מאמין שלא תהיי כאן יותר, הכל קרה מהר כל כך.
תודה על הזכות להיות הנכד שלך.
תודה על הזכות להיות זה שהפך אותך לסבתא.
את הרי נולדת בשביל זה.
את נולדת כדי להיות סבתא, ונפטרת בעת מילוי תפקידך.
נוחי בשלום סבתא אהובה שלי.
מירטה לוין - השכנה
קשה לדמיין את הבקרים בלי הודעת הוואטסאפ של הבוקר: ערה?
בלי כוס הקפה אתך, בלי השיחות השמחות על הילדים, על הנכדים והשיחות העצובות אבל עדיין מלאות התקווה של החודשים האחרונים.
ובשעות אחרי הצהרים, בחצר שבנינו יחד, פיסת גן עדן שכל כך אהבנו.
בכל פינה יש זיכרון - מהטיולים המשותפים בפריז ולונדון, דרך ארוחות הבוקר והשיחות הארוכות עם החברות בכל כך הרבה מקומות יפים בארץ. ועד הרגעים הקטנים של היומיום שהפכו למשמעותיים כל כך.
ליווינו זו את זו בשמחות ובאתגרים. ראינו את ילדינו, גדלים ומתבגרים, מקימים משפחות. זכינו לשמוח בנכדים ובעיקר ברונה, זיו ותמרה שהן כל כך קרובות.
גם בחודשים האחרונים, כשהמחלה הארורה נכנסה לחייך, המשכנו להיות זו לצד זו. הכאב על לכתך עמוק, אך אני אסירת תודה על כל רגע שחלקנו יחד, על החברות, על האוזן הקשבת והלב הפתוח.
חדר העבודה שלי, שבו בילינו שעות כה רבות, החצר המשותפת היפה שלנו - כל אלה ימשיכו לשמר את זכרך. את תחסרי לי בכל יום, בכל שיחה שלא תתקיים, בכל כוס קפה שאשתה לבד.
נוחי בשלום, דיאנה. האהבה והזיכרונות שהשארת ימשיכו ללוות אותי תמיד.
קבוצה של חברות של דיאנה ליווינו אותה ואת המשפחה בשבועות ובימים האחרונים.
אין תחליף לעזרה ההדדית ולחברות הזאת שנרקמת בקהילה תומכת כמו זאת שלנו.
מיכאל, ילדים ונכדים החור שנפער אצלכם הוא ענק.
אני תקווה שתדעו למצוא נחמה ביחד שלכם
כלנית - בת גרעין
פרידה מדיאנה
שבט עוז היקרים.
המעמד הזה לא מתאים לי, לעמוד כך מול הקיבוץ, להיפרד מדיאנה, הנפש התאומה שלי.
נפגשנו לפני עשרות שנים כזוגות נשואים עם אותה האידיאולוגיה אנו- ארי ואני, חניכי השומר הצעיר ללא גרעין עליה, מצאנו ב"גרעין בדרך" את העלייה לארץ לקיבוץ גזית.
דיאנה ומיכאל היו בשבילנו ההיכרות הראשונית, חיבקו אותנו וקלטו אותנו אל הגרעין כולנו עם אותם הערכים, אותה האידיאולוגיה, אותם החלומות.
בגזית דיאנה ואני המשכנו עם אותה אהבת הארץ, אהבת המולדת, השירה והאהבה לחינוך שחיזקו את החברות שלנו.
עבדנו יחד בחינוך ילדי הקיבוץ אלו היו רגעים מאוד משמעותיים לחברות בינינו. דרכינו נפרדו אחרי תקופה מסוימת כשעזבנו את הקיבוץ אך למרות זאת שיתפנו אחת את השנייה בכל ההתרחשויות שהיו לנו; חתונות, לידות, שמחות וגם פרידות מאהובים (ההורים).
בשבילנו כל פעם שביקרנו בגזית זה היה הבית החם שנתן לנו הרגשה של שייכות והרגשה של משפחה מורחבת, ארוחות שישי בבית החם של משפחת עוז שדיאנה לא ויתרה עליהם עד לרגע האחרון כדי לאחד את המשפחה.
לפני כחמישה חודשים שיתפת אותי על הבדיקות שאת עוברת בגלל כאבים בלתי פוסקים. לאחר זה המשכנו לתקשר בטלפון ועדכנת אותי לגבי גילוי הסרטן הארור שלא נתן לך מנוחה.
בביקור האחרון שלי בבית החולים נפרדתי ממך כיוון שידעתי שזה כבר הסוף וכיום אני פה נפרדת ממך כאן ונזכור אותך כאדם חזק, חיובי, עם נתינה בלתי פוסקת.
מיכאל, הבנים, הכלות והנכדים המקסימים.
אני רוצה להגיד לכם שהייתה לכם אם וסבתא שתמשיך ללוות אתכם- כי אומרים שאנשים טובים לא מתים- הם הופכים להיות בלתי נראים. דיאנה השאירה אחריה שובל של דברים טובים ומשפחה לתפארת.
כך אנו זוכרים את דיאנה שלנו.
יהיה זכרה ברוך.
