קיבוץ גזית

תאריך לידה: 28.8.1924

תאריך פטירה: 04.05.2019

דוד נולד בסן-חואן שארגנטינה כבן בכור ואהוב למשפחת רודובסקי, אח אחד וארבע אחיות. לאביו הייתה מתפרה לחליפות גברים והמשפחה נחשבה לאמידה.

מגיל 15-16 העסיק את דוד אי השוויון ברכושם של בני האדם. בשעות ספורות במתפרה של אביו הרוויחו יותר מאשר הרוויח הקונה בחודש שלם וזה חרה לו. אמנם רק בשנת 1948 גילה את תנועת "השומר-הצעיר" אבל המצע האידאולוגי כבר היה בהכרתו ולכן, כמו שאמר דוד נכנסה לו התנועה ללב ושם נשארה.

"המרקסיזם", אמר דוד "נכשל, אבל הניסיון היה כדאי"... "אם אני משווה את החברה הקיבוצית לחברה הסובבת אותנו אני מוצא אצלנו הרבה יתרונות. להתעורר כל בוקר עם שירת הציפורים ולא עם רעש המכוניות. עם ריח הפרחים ולא ריח של עשן. עשיר הוא לא מי שיש לו הרבה אלא מי שיודע להסתפק במועט".

בשאלון רחוב שעשו בשנת 2010 על השאלה "מה אומר לך המושג קיבוץ" ענה דוד: "באתי מהקפיטליזם, מהחלק העליון שלו והרגשתי חוסר צדק. חיפשתי חברה צודקת ושמעתי שיש דבר כזה בדמות הקיבוץ הארצישראלי, לכן עליתי ארצה והצטרפתי לקיבוץ".

דוד הגיע לגזית בשנת 1951 במסגרת גרעין של "השומר-הצעיר" לאחר הכשרה בקיבוץ המעפיל. כאן פגש את חוה ויחד הקימו משפחה. את שם משפחתו שינה דוד למלה העברית שאין מתאימה לו יותר ממנה – רוגע. עם השנים נולדו בנותיו רחלי, דפנה, רבקל'ה ובנו הרן, שעטפו אותו תמיד ובשנים האחרונות במיוחד.

מקום עבודתו הראשון היה בצאן, אחר-כך עבר למטע, הילך בין העצים והפירות שנים רבות. עבר לעבוד כאיליגיסט במפעל ובגיל 65 עבר לבקשתו לעבוד בנוי. היה מתקן אופניים ידוע ונהג, הסיע חברים וילדים לחוגים, היה אחראי על הסעות לצומת וממנה ודאג לניקיון המכוניות. אהבתו לים ולבריכה הביאו אותו לקחת את תחזוקת הבריכה שלנו שנים לא מעטות.

דוד קרא הרבה והשכיל, וכך כתב פעם: "האיליג עושה סוציאליזם בלי יומרות ובלי אלימות, איך? אני עומד מול המכונה ואינני חלק ממנה, אני שולט עליה, אני מרגיש כמו מלך ולא כמו בורג. אם אדם מוצא מקום לעבוד עם הידיים וגם לחשוב, הוא הגיע למקום טוב".

כשהיה בן 61 הודה כשאמר: "אני ציוני של השומר-הצעיר. פעם הייתי מרקסיסט, עכשיו כבר לא, כי חסר במרקסיזם חופש לפרט". עוד מהשקפת עולמו של דוד ורגישותו הרבה להתפתחות האדם אפשר לקרוא באחד הראיונות בו אמר שאחת הסיבות המכריעות לשליטה בתהליכי העבודה היא האפשרות לעשות שגיאות...

נושא שני שהעסיק את דוד כל ימי חייו היא הבריאות הלקויה של כל-כך הרבה אנשים. אל נושא המזון הגיע מחוויית נעורים קשה שבעקבותיה הפסיק ללמוד בבית-הספר. מאז הבין שבמקום לחיות כדי לאכול, צריך לאכול כדי לחיות. הוא החליט ששפעת באה משפע, משפע של מזון שאוכלים, הרבה מעבר למה שהגוף דורש. כשהיה בן 87 העיד שמצב בריאותו טוב יותר מאשר היה בצעירותו. כשנשאל מה סוד בריאותו נתן את המתכון הבא: "לאכול כל יום 2 תפוחי עץ, 3 גזרים, 3 עלי חסה. לסחוט מהם את המיץ ואת מה שנשאר לבשל עם תרד, בצל ותפוחי אדמה. פרי עם לחם חי ופעם בשבוע דג וחתיכת בשר".

נגד כאבים הייתה לדוד ההצעה הבאה: להתרגל לחיות עם קיבה כמעט ריקה. כשהרים כוסית יין היה מברך 'לבריאות' ולא ל'חיים' למה? כי החיים בטוחים אבל הבריאות הרבה פחות.

למרות צניעותו הידועה של דוד, דמותו עם מכנסי החאקי והגופייה הנצחית, הוא לא היה שמרן, ההיפך - שאף לחופש לפרט:

"דאגתי," אמר דוד, "שכל מה שאני עושה יהיה בהתאם לרצוני במידת האפשר ולא בהתאם למקובל ושרצוני יהיה בהתאם לתחושותיי ולא רק בהתאם להרגלים המקובלים."

זקן חברי הקיבוץ היה דוד, בן 94 וחצי.

השאיר אחריו משפחה ענפה, מבנותיו ומבנו נולדו לו נכדים ונכדות, זכה גם לראות נינים ונינות והלך בדרך כל בשר.

יהיה זכרו ברוך!

כתבה: טלי גורן-ספיר

דברי פרידה של הרן

תם פרק בחיי, בו למדתי להכיר אותך מקרוב.

אבא שגידל אותנו כשעוד היינו קטנטנים. אבא שלקח אותנו לטיולים, שהכין לנו סלט חצילים. אבא שלקח אתנו למחצבה לירות, או שנתן לנו לנהוג בטרקטור.

אבא שתמיד אהב וקיבל את כל השיגעונות שלנו בשמחה.

אבא ששיחק עם הילדים שלנו מחבואים ליד המגלשה.

אבא: נתת לי זכות גדולה בשנה האחרונה, לתת ביטוי לתכונות אישיות שהתחבאו תחת התירוץ של שגרת עבודה.

עכשיו כבר הגיע הזמן לנוח, להיפרד.

לומר לך שלום ותודה גדולה על הכל.

הלוואי שכל אדם יזכה באבא שכמותך.

אוהב תמיד,

הרן

דבריו של הנכד פיני כהן

אחד הביקורים האחרונים שלי אצל סבא דוד, כשכבר שכב במיטה חלוש, אמא שאלה אותו אם הוא זוכר אותי, וסבא לפתע אמר בחוזקה:

״פינדוש, מי מכיר את פינדוש שלי..?״ (כמו שהוא מכיר..)

המשפט הזה שהרגשתי שיוצא מעומק ליבו, פגע כמו חץ בליבי והחזיר לי ברגע את כל מה שהיה לי בילדותי איתו. את הקשר החם והחזק שלנו ואיך הוא תמיד האמין בי ואהב וצחק. ופתאום קלטתי כמה נכון המשפט הזה שאמר, וכמה שהוא באמת מכיר אותי עוד מהרגעים הקסומים והתמימים שלנו שהתחילו לפני 39 שנה.

ושמחתי ששנינו יודעים ומעריכים את הקשר המיוחד הזה שיש לנו.

וכשהרהרתי בזה גם קלטתי שבעצם אף פעם לא אמרתי לו תודה.

אז כתבתי לו שיר בהשראת המשפט שאמר,

ולשמחתי הרבה גם הספקתי להקריא לו אותו ולומר לו תודה!

מִי מַכִּיר אֶת סַבָּא דָּוִד שֶׁלִּי?

מִתְהַלֵּךְ בְּלִי חֻלְצָה בְּשַׁלְוָתוֹ הַקְּסוּמָה,

אֲנִי עַל כְּתֵפָיו, בְּפִיו שׁוֹרֵק מַנְגִּינָה.

מְקַלֵּף פּוֹמֵלִית עֲסִיסִית בִּשְׁקִיקָה,

רֹגַע, שֶׁקֶט וּצְחוֹק, זוֹהִי כֹּל הַתּוֹרָה.

מְנַמְנֵם צָהֳרַיִם עַל הָרִצְפָּה הַקָּרָה,

בְּקוֹצֵי כַּרְבֹּולִית וּזְבוּבִים נִלְחַם בְּשַׁלְוָה,

בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבַּיִם יוֹסִיף כְּלוֹר לַבְּרֵכָה,

וַאֲנִי עַל גַּבּוֹ, מִתְמַלֵּא גַּאֲוָה.

פִּנְדּוּשׁ, תִּרְאֶה אֵיזֶה פָּטֵנְט מְשֻׁכְלָל,

וְעֵינַי מִשְׁתָּאוֹת מֵחוּט בַּרְזֶל וְגַלְגַּל.

בָּעֶרֶב טִיּוּל מִסָּבִיב לַקִּבּוּץ,

אוֹכְלִים בְּנַחַת חֲתִיכוֹת שׁוּם קָצוּץ.

שִׂיחַ יַסְמִין רֵיחָנִי בַּגִּנָּה,

חֲצִי מַגָּשׁ צָנוּעַ וַאֲרוּחַת פֻּמְפִּיָּה,

צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל לֹא חֲשׁוּבָה הַבְּדִיחָה,

נִיצוֹץ בָּעֵינַיִם מִמְּדִינָה רְחוֹקָה.

וְזֶהוּ סַבָּא דָּוִד שֶׁלִּי.

סבא, כל מה שרציתי בעצם, זה להגיד לך תודה!

אוהב.

פינדוש.

הספד של הנכד אדר חיים

בשיר "עץ של כוכבים" שהזכיר לי אותך בכל פעם ששמעתי אותו, מתואר נכד המתבונן בסבו, ולסב ראיית עולם מיוחד ומפוכחת. ממש כמו בשיר ההוא, שבו הסב מוצא את האוצר האמיתי בכוכבים (ולא בכסף), כך ידעת אתה למצוא את האוצרות האמיתים בחייך.

סבא יקר שלי,

משחר ילדותי, אני זוכר אותך מוצא את האוצרות האמיתיים, במשחקים משותפים, בטיולים לפרדס ובאופניים עמוסי פומליות, אותן קילפת במיומנות על חצי מגש מחדר-האוכל, בניכוש קוצי ה"כרבולית" מהמדשאות ובשנת צהריים (שלא חל כל איסור על להפריע אותה) על הרצפה הקרירה בחדר שלך.

סבא אהוב שלי,

עאשר הזמנתי אותך למשחק, קלפים, שולחן או ספורט – מצאת את האוצר האמיתי, והסכמת תמיד ללא היסוס, כאילו דבר לא העסיק אותך באותו רגע. כאשר סיפרתי לך את אותה הבדיחה בפעם העשירית, מצאת את האוצר האמיתי וצחקת כאילו זו הפעם הראשונה.

סבא רגיש שלי,

כאשר קיבלת את הבשורה שנפרדנו מאבי, מצאת את האוצר האמיתי במילים שלך, ומהקצה השני של המדינה הצלחת להניח יד על כתפי. כאשר הגעתי לגיל מצוות, בחרת להקדיש לי תרגום של השיר "Cultivo una Blanca", וסיפרת לי על האוצר האמיתי שבטיפוח הידידות והחברות.

סבא נבון שלי,

בעוד כל עמנו פוקד את חופי הים בעונת הקיץ, מצאת את האוצר האמיתי ופקדת את החופים של אילת בחורף. כאשר התבשרת כי על-מנת לחדש את רישיון הנהיגה שלך תצטרך רק להרכיב משקפיים, מצאת את האוצר האמיתי שלך ונתת לנהגים אחרים להסיע אותך.

סבא שלי,

לפני כ-6 שנים כאשר אופניך בגדו בך והובהלת לבית החולים, עוד הצלחת למצוא את נקודת האור בחוויה של טיסה במסוק, ובימיך האחרונים, האוצר האמיתי כבר מצא את דרכו אליך והיית מוקף בילדיך ובבני המשפחה, באוכל טוב, ביין ובאווירה מוצלחת.

גם עכשיו, בכל מקום שלא תהיה בו, אני סמוך ובטוח שתדע למצוא את האוצר האמיתי.

אוהב אותך וכבר מתגעגע,

קוצ'קו.