תאריך לידה: 20.10.1931
תאריך פטירה: 20.10.2018
אליהו רזיאל נולד ב-20 באוקטובר 1931 ועצם את עיניו לנצח בדיוק באותו התאריך 87 שנים מאוחר יותר. דזיאלושיץ שבפולין, שם נולד הייתה עיירה יהודית, הוריו שלמה ורחל רוזג'אל עסקו במסחר תבואות והתפרנסו מאיכרי הסביבה.
שנים מעטות של ילדות היו לאליהו בהן הוא מספר, כבר חש עוינות כלפיו כיהודי והחשש והפחד מפני קשרים עם ילדי הגויים הפכו אותו לילד מכונס ועצור. ילדים שרק אתמול עשו יחד שיעורי בית פנו אליו ואל חבריו בשמות גנאי והתרחקו. מגיל 8 חווה אליהו את אימי השואה, אותם הוא מתאר בספרו "בודד במסתור". מתוך שם הספר ומתוך סיפוריו של אליהו לאורך השנים, למדנו לדעת כמה בודד היה בגיל צעיר כל כך וכמה היה עליו להסתתר מפחד מצד אחד ולפתח תושייה כדי למצוא פתרונות מצד שני.
השואה וקורותיו של אליהו בשנים הנוראות ההן, ליוו אותו לאורך כל חייו. תרומה רבת משמעות תרם אליהו כשהגיע לכל מקום שביקשו ממנו לספר על קורותיו בתקופת השואה, אם בבתי ספר אם בצבא ואם כעד שותף למסעות לפולין.
עם תום המלחמה הצטרף אליהו לקבוצת ילדים שנדדה במשך שנתיים באירופה עד שעלו על אניית מעפילים שגורשה לקפריסין, יחד עם חברי גרעין טוסיה אלטמן איתם יגיע לגזית. כנער צעיר עלה אליהו במסגרת עליית הנוער לקיבוץ יד מרדכי, שם חווה את הפחד מפני המלחמה הבאה ואת הפינוי לפני הכיבוש על-ידי הצבא המצרי. במהלך מלחמת השחרור העבירו את אליהו עם חבריו עד שחברו לגרעין טוסיה אלטמן בקיבוץ הזורע.
בשנות ה-50, כשפגשו ניצולי השואה את העולים מארגנטינה, עולה מהכתובים הבדל בזווית הראייה הבאה לידי ביטוי במשולש הערכי: חלוציות, ציונות וסוציאליזם. אליהו כותב באוקטובר 52 שאסור לנו לשכוח שאנחנו סוציאליסטים מהפכנים אבל כל עוד לא פתרנו את השאלות הציוניות-חלוציות-ביטחוניות, הננו מצווים לשים את הדגש עליהם. וכאן הוא מביא אמרה פולנית האומרת שאין טעם בחמאה אם אין לחם.
בתחילת שנות השבעים הגיע אליהו לנחלה ולבית שאבד לו בילדותו, בית חם ומלא שהקים עם שושנה וילדיה ירמי ויוני, אליהם הצטרפו ילדיהם המשותפים שלומי וכרמית. עם השנים הצטרפו נכדים שהתפנקו בבית הסבים והחזירו לאליהו הרבה מהאור והחום שנלקחו ממנו בילדותו ונעוריו.
בשלושה תחומי עבודה תרם אליהו את חלקו: פלחה, נהגות ופלזית.
פלחה: גם אם כמו שכתב, הוא וחבריו לצוות הענף יותר לא ידעו מאשר ידעו, הם היו הפלחים שלנו וכנראה שגם אליהו ידע לא מעט. בעלון של שנת 54 הוא כותב: כאשר באים לדון על הפלחה עלינו לקחת בחשבון שני דברים: א. מה דורש המשק מהקרקע, ב. מה דורשת הקרקע מהמשק.
נהגות: בשנת 1967 עבר אליהו טסט על סמיטריילר וכך כתבו בעלון הקיבוץ: אחרי אלפיים שנה יש לנו בפעם הראשונה נהג סמי-טריילר מוסמך. אליהו נהג בקואופרטיבים של הגליל התחתון ו"תבור" והסיע דורות של תלמידים ואנשי צוות החינוך של המוסד החינוכי שלנו לעין דור וחזרה.
בתחילת שנות ה-80 נכנס אליהו ל'פלזית' והיה עובד נאמן למפעל ממש עד ימיו האחרונים כשותף מסור בבית העובד.
לצד עולם העבודה פיתח אליהו עולם של אמנות, בציור, פיסול וכתיבה. בכישרון הכתיבה של אליהו ניתן היה להבחין כשתיאר את מתקפת הארבה שהגיעה גם אלינו וכך הוא כתב: "מקום ההתנחלות של ענן הארבה נקבע על המדרון שפונה לוואדי חמוד שכשמו כן הוא, נפלא במראהו, כולו פסיפס של כל צבעי הקשת, מדרונות מתונים ופה ושם מזדקרים צוקי סלעים"...
בשנים האחרונות התמודד אליהו עם סרטן העור באופן דומה בו התמודד עם כל הקשיים של חייו, בתושייה ונחישות, כשלצידו שושנה וילדיו. הם שנתנו לו את הטעם להבריא בכל פעם מחדש וכך עשה. עם הזמן נחלש גופו של אליהו ולמרות הנחישות הבלתי מתפשרת שלו, הוכרע לבסוף.
מול אותם מדרונות עליהם כתב אליהו בתחילת הקיבוץ, נקבע בית הקברות של הקיבוץ שאהבת ובנית וכאן תנוח אליהו על משכבך בשלום.
כתבה: טלי גורן-ספיר
בן 87 אליהו במותו.
יהי זכרו ברוך.
דברי הספד שכתב חיים שורר לחברו אליהו רזיאל
כשסיפרה לי כרמית על פטירת אביה אליהו, זיכרונות רבים מהעבר המשותף לנו, לווו בדמעות.
לא קל הוא להתמודד בכתיבת הספד לחבר שעשית עמו כברת דרך משותפת כה ארוכה.
עוד אני יושב ומתלבט מה להעלות על הנייר במעמד זה, והנה באה לי מחשבה לספר על היום המשותף לנו. את הרגע בו עברנו את מפתנו של הבית ברחוב-GRONDOLOWSKA -6 שבפולין.
זה היה בעיר –BITOM בקיץ 1945 (לפני 73 שנים), יום זה היה בשבילנו היום המכונן בחיינו.
אתמול הרגשנו בעולם כעלה נידף ברוח, ומהיום החלה החזרה לחיים של נעורים שאבדו לנו בתופת.
בין הנוכחים בלט אליהו בצבע הג'ינג'י שלו. נראה כילד בינינו. רק בן 14 היה, בשעה שאני סיימתי את שנתי ה-18.
חיי הקבוצה היו מאורגנים. התקיימה פעילות מגוונת כמו לימוד עברית, תולדות הציונות, שירים עבריים, ערבי קבלת שבת ועוד. במילה אחת - התפתחו שם חיי נוער תוססים במלוא מובן המילה.
זר אם היה מזדמן לשם היה מרים גבה ושואל, כיצד ניתן להסביר את התופעה הזו, שהיתומים האלה שאיבדו את כל בני המשפחה שלהם, מסוגלים לחזור כה מהר לחיי נוער כה תוססים? שאלה טובה.
אין זאת אלא שכוח החיים חזק יותר מברזל, הלא אותו ניתן לכופף. זאת ועוד. אין לי ספק כי כל אחד מאתנו נדרש בעת ההיא, לשמר את עברו הקשה, עמוק בכספת נעולה באחת מפינות ליבו.
מי היו האנשים שהתייצבו לעת ההיא לאסוף ולארגן את קבוצת הנוער הזאת?
היו אלה זוג חברים - מרים וברוך יחיאלי שנטלו על עצמם להיות לנו למדריכים, לחיות יחד איתנו בתנאים לא משופרים כלל, ולהקדיש לנו שלוש שנים מחייהם להתלוות בדרכי הנדודים שלנו בארצות אירופה כדי להגיע בדרך ההעפלה ארצה.
אם כן, הם לא רק ארגנו לנו את ההווה, אלא גם סיפקו לנו אופק למחר.
מה הניע את בני הזוג האלה למעשה האציל הזה?
אביא רק קטע קטן ממה שכתב ברוך בעלון הקבוצה שנהגנו לפרסם בקפריסין:
"מנגד עינינו התייצבה תמונה חדשה. דאגותינו וחרדותינו הופנו קודם כל לאלה שנשארו, שניצלו לנו אחרי המבול האיום. אנו חייבים לסלול נתיב גאולה בשבילם...
...כתמיד, כן עתה הבינונו את הצו ההיסטורי ל ה מ ש י ך ! (ושנית נולדנו).
בחלוף השנים, הבנתי מה גדולה הייתה תרומתם של המדריכים בשיקומנו, והשוויתי אותם למעשיו של גדול המחנכים- יאנוש קורצ'ק.
לאורך שנים רבות לא סיפר איש לרעהו את קורותיו מתקופת השואה. כאמור, הדבר היה סגור על מנעול בטחון, בפינת הלב. רק בחלוף עשרות שנים התחלנו להיפתח. אליהו היה בין הראשונים שפרסם את ספרו - "בודד במסתור". הסתבר, עד כמה הוא עמד במבחנים קשים.
פשוט- לא יאומן כי יסופר, ולא אוסיף.
בספר גם התגלה הכושר הנדיר של יכולת הכתיבה של אליהו. חברת הכנסת חייקה גרוסמן כתבה את ההקדמה לספר וגם השתתפה בהשקתו. זו התקיימה בבית משפחתו, והספר תורגם גם לאנגלית.
כעת, התגלה לנו אליהו כאדם שונה מתמול שלשום. כשרון כתיבה, שפה עשירה וזיכרון של פרטים כה רבים, והרי את המסע הקשה הזה הוא עשה עוד בהיותו ילד.
אליהו נמנה על קבוצת החברים הראשונים שייסדו את הקיבוץ הזה. בתחילת דרכנו כאן, שוב נדרשנו לגבור על קשיים, שכיום לא נתפסים כלל.
כעבור זמן התגלה אליהו כאמן מוצלח. בשעות של אחר העבודה, הוא הספיק ליצור בעבודת נמלים, פיסל בעץ מוצגים רבים, שראויים להיות מוגשים לפני הקהל שלא הכירו.
בגזית, הוא הצליח להקים משפחה מלוכדת, ענפה, מוצלחת ואוהבת.
וכי מה עוד יכול לבקש האדם בימי חלדו ?
יהי זכרו שמור במקום הזה לעדי עד!
