קיבוץ גזית

תאריך לידה: 01.12.1929

תאריך פטירה: 04.03.2021

אליהו להב נולד ב-1 בדצמבר 1929 ברוסריו שבארגנטינה להוריו שאול וחיה לומר, שהיגרו לארגנטינה מויניצה שבאוקראינה. אמו חיה נפטרה כשהיה אליהו רק בן שמונה ונותר עם אביו ואחותו הבכורה ברטה.

פרנסת המשפחה הייתה ממכירת שמן ומזון לסוסים אותם העמיס שאול על סוס ועגלה עד שרכש טנדר שכונה פאחארו אסול, איתו המשיך למכור את סחורתו.

החינוך שנתן לאליהו אביו היה חינוך יהודי מסורתי. לציונות הגיע אליהו כשחיפש מסגרת שתהיה לו לבית. תמיד היה אליהו תלמיד מצטיין, טיפוס שנעמד בראש כל משימה.

סיפור הקן ברוסריו סופר כאן אולי בכל פעם שאחת או אחד מחברי קבוצת "חניתה" הלכו לעולמם וכך היה: בינואר 1946 נסעו שבעה חברים מרוסריו למושבה, מחנה של התנועה, בקורדובה, שם כבר היה קן. ברכבת בדרך חזרה לרוסריו, נסיעה של שש שעות, סיכמו אותם שבעה חניכים ובתוכם אליהו להקים קבוצה שומרית שתיקרא "חניתה". בקבוצת "חניתה" היו שמונה-עשר חניכים וחניכות מתוכם עלו חמישה-עשר לגזית, ונשארו לבנות את הקיבוץ עשרה מהם. "על כך גאוותנו" כותב אליהו בכל הזדמנות וברכה. שני דברים אפיינו את קבוצת "חניתה", כותב אליהו: האחד הוא אחוזי ההגשמה וההישארות בקיבוץ והשני - הבריאה של יש מאין. מראשית בנו ויסדו חברי הקבוצה קן פעיל ששלח קבוצות עליה והגשמה לקיבוצי "השומר- הצעיר" בארץ. בין המסמכים הרבים שבתוך תיקיו האישיים העבים ומלאי התוכן העשיר, נמצא יומן קבוצת "חניתה" רוסריו 1946-1949, רק חבל שאליהו לא תרגם אותו לעברית.

כמה גאה היה אליהו בקן "השומר הצעיר" של רוסריו שהקים ובמיוחד בקבוצתו, קבוצת "חניתה". תמיד היה אומר כמה רבים מהקבוצה הגשימו בגזית ולזכרם של כל חברי הקבוצה שייסדו את הבית הזה ואליהו היה אחרון שנשא את הדגל, נזכיר את שמם: חיים ונתניה ריפא, עקיבא וסרמן, אריה וסוניה לוין, בצלאל ודורית שולדר, גולדינה הולצמן וחוה הרשקוביץ, אליהם מצטרף היום אליהו להב. זכרכם נצור בלב הבית הזה לעד.

חברי קבוצת "חניתה" כולם הלכו מאיתנו אך חניכים אחרים מקן רוסריו עדיין חיים איתנו כאן בגזית.

אליהו עלה ארצה יחד עם חברים נוספים מהתנועה בחודש אפריל 1951 ואחרי ביקור של יומיים בגזית עברו להכשרה בגלאון למספר חודשים ובסוף הקיץ הגיעה הפלוגה, כך קראו אז לגרעינים, לגזית לבנות ולהיבנות בה.

את רוקה הכיר בגזית והם נישאו במאי 1954, נולדו להם ניר, יערה ואלעד אותם ליוו ושמחו לראות בהתפתחותם והגדלת המשפחה בנכדים ונכדות קרובים ואוהבים. אליהו ורוקה היו אנשי משפחה שעקבו וידעו מה ואיפה כל אחד ואחת מילדיהם והמאומצים שהצטרפו אליהם, עושים ונמצאים.

אליהו היה איש של נתונים, אסף וחישב וראה מספרים דרכם הבין את החברה שלנו ואת המגמות אליה היא הולכת – איש פוליטי במובנה הרחב של המילה.

המעורבות הפוליטית של אליהו היוותה את רוב אישיותו והנה מאמר שכתב בעלון הקיבוץ בשנת 1955 שאם רק נחליף את השמות נראה שדבר לא השתנה, וכך כתב אליהו: "מערכת הבחירות תהיה אכזרית ולא יחסכו באמצעים למען הוריד אותנו מהבמה... תכניותיהם של בן-גוריון ושל גולדמן כוונתן אחת: להנחית מכה ניצחת על המשטר הדמוקרטי בישראל." ועם היוודע תוצאות הבחירות כתב אליהו: "יום הבחירות הנחיל לנו אכזבה רבה, קראנו להמוני העם לחולל מפנה והנה התבשרנו שחלה תנודה ימינה..."

את השכלתו הקיבוצית התחיל אליהו דווקא ביסודות הרפת בראשית שנות ה-60 אך כעבור שנתיים כבר החל את לימודיו כמורה לריאליסטיקה ב"אורנים". סטטיסטיקה למד באוניברסיטה הפתוחה בשנות ה-80.

עבודה בקיבוץ של השנים הראשונות הייתה בדוחק, יותר חברים וחברות היו מאשר מקומות עבודה, אז עבודתו הראשונה של אליהו בקיבוץ הייתה באינסטלציה, עבר לרפת ובשנת 1956 יצא עם רוקה לשליחות מטעם "השומר-הצעיר" במקסיקו. מהשליחות חזר לאספסת ממש, כלומר לרפת עד שיצא ללמוד ב"אורנים" והחל ללמד מתמטיקה במוסד החינוכי "תבור" בעין- דור. עד ששוב התבקשה המשפחה לצאת לשליחות בארגנטינה מטעם התנועה בין השנים 1969 - 1972ממנה שב להוראה במוסד.

אליהו היה פעיל במחלקות הקבוץ-הארצי ועמד בראש ההנהגה העליונה של "השומר הצעיר". הוא ריכז את הועדה הפוליטית של גזית, לימד והיה רכז פדגוגי במוסד החינוכי, היה מזכיר קיבוץ בשתי קדנציות והיה מנהל חשבונות במשך שנים רבות. בשנות ה-90 ריכז את צוות הקליטה של העולים מרוסיה והיה גאה מאוד על הקליטה המיוחדת הזאת שרוב חבריה עדיין חיים איתנו כאן. כשיצא לפנסיה התנדב לערוך דפי סטטיסטיקות בארכיון ולהעביר אלינו מדי שנה נתונים שהבהירו לנו ממי וממה קיבוץ גזית שהיה כל-כך אהוב עליו, מורכב. המעורבות והאיכפתיות האינסופית של אליהו בחברה הביאה אותו ללמד קבוצה של דוברות ספרדית, בעיקר מטפלות את השפה העברית. כל עניין בו עסק אליהו תמיד מדווח באופן מדויק, בכתב יד ברור ונקי, מייצג ערכים עליהם גדלנו.

כשהחלו לדון במודלים לשינויים בקיבוץ היה אליהו מעורב כמובן והרשימות שפירסם בעלונים מעידות על כך. בשנת 2008 כתב אליהו כי הוא אינו מתנגד לעצם המודל איתו הוא השלים בעל כורחו אך קורא לשמור על שירותי הליבה. בעיקר מדגיש אליהו את הערבות בין הדורות אותה הוא רוצה לשמור: "אני רוצה להיות שותף בעלויות החינוך של הילדים ומנגד שהחברים הצעירים יהיו שותפים שלי בעלויות הבריאות". בשנת 2013 מתייחס אליהו למודל שהובא מקיבוץ אחר וכך הוא כותב: "כמובן שאינני מסוגל לסנגר על מודל אשר ימקם אותנו, אם יתקבל, בתחילת המדרון להפיכתנו לחברה שאיני חפץ לחיות בה..." אליהו האמין במודל המשולב וקרא להעמיד את נושא הקליטה במרכז, אם חפצי חיים אנו בעתיד.

עם יציאתם לפנסיה של המייסדים, מספר יוסף פורת על הקשר המיוחד שלו עם אליהו - נוצרה חבורה שבעת מעש וניסיון, חסרי דאגה קיומית שקיבלו את הכינוי "בית הלורדים" בו, ללא כל התחייבות הם היו פותרים את כל תחלואי העולם. הניתוק החברתי פירק את החבורה המופלאה הזאת ההולכת וקטנה. לאליהו כידוע זיכרון מעולה שנשמר עד יומו האחרון על ידי משחקי שח חובקי עולם אותם שיחק דרך האינטרנט, שיחות ומחשבות כשהעיקר כשהעיקר הוא להיות מעודכן.

אליהו זכה לחיות מזמנים של דוחק עד ימים של רווחה גדולה כשבאופן מפתיע אתמול, בבוקרו של יום חמישי נפל ולא קם עוד.

בן למעלה מ- 91 שנים חי אליהו חיים מלאים של הגשמה והתפתחות. הותיר אחריו את המשפחה הקיבוצית שהיה בין מקימיה ואת משפחתו האישית הענפה, ילדים ונכדים כל-כך קרובים, אהובים ואוהבים.

יהי זכרו ברוך

כתבה טלי ג.ס

דברים לזיכרו של אליהו בהלוויה / ניר להב

אבא יקר מאוד

לפני פחות משלוש שנים, ליווינו איתך את אמא לכאן. היום, ללא הכנה מוקדמת אתה מצטרף אליה.

קמת לעבודה בבוקר, התלבשת והיית בדרכך לשתות את קפה הבוקר שלך, ואז נפלת.

בשעה 6:30 צילצל הטלפון. רותי, "המלאך שלך", כך קראת לה, הקפיצה אותי מהשינה. בשעה 9:00 הגענו לבית החולים ושעתיים לאחר מכן הבנו שלא תחזור אלינו. בהפתעה גמורה, ללא הכנה, בלי להיפרד, נפרדת.

והיית מאושר. בריאותך היתה טובה, הקיבוץ מילא את מאווייך החברתיים והתעסוקתיים, גם בזמן הזה של הקורונה, מאוד מאוד נהנית מחברתה של רותי, המלאך שלך ושלנו. רותי, שדאגה לך במסירות, בעדינות ובנחישות - נשאה אותך על כפיים, והתענגת על הביקורים של כולנו. היית פשוט מאושר.

אתה ואמא שייכים, בשבילי, לדור הנפילים. חייתם חיים של חזון ופעלתם יחד להגשמתו. לא וויתרתם. אידאה הייתה חשובה לכם. הערכתם דבקות במשימה וכך נהגתם. סיכמת ב: Dicho Y Hecho - אומרים ועושים.

הייתי מאוד גאה בך. ניסיתי ללכת בדרכך. כשגדלתי, וגם אני התחלתי לדבר מול קהלים, אתה ואמא הייתם שם איתי, "השתמשתי" בכם. ראיתי בכם את הראוי ואת מעורר ההשראה, וכשביקשתי להמחיש את דברי, סיפור חייכם היה לי הדוגמא והמופת. כשחזרת לקיבוץ, אחרי שורה של תפקידים בחוץ והתחלת את עבודתך בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, נתת לי את תיק הנסיעות השחור עשוי העור שלך. נתת לי אותו בהתרגשות ואמרת לי: "עכשיו תורך להמשיך". ניסיתי כמיטב יכולתי ואני יודע שהיית מאוד גאה בי. ואני מצידי שמחתי.

בתקופה האחרונה, בכל שיחת טלפון ובכל ביקור, חזרת ואמרת לי: "נירי, אתה לא יודע עד כמה אני אוהב אותך", ולמרות הקורונה, חיבקת אותי חיבוק אמיץ, אפילו שאסור. זה תמיד נעים וחשוב לשמוע שאוהבים אותך, גם כשאתה כבר בן 60. ואתה פשוט אהבת ואתה בפשטות ידעת איפה נמצא החשוב. כשאמא נלקחה מאיתנו, קראת לי וביקשת שאעזור לך לרשום את תאריכי ימי ההולדת של עשרת נכדייך. היה לך ברור שאתה רוצה למלא את מקומה של אמא, המחברת הגדולה, כי רצית לחזור ולהביע את עומק אהבתך ואת מסירותך אליהם, גם בדרך זו. או שסתם רצית לשמח אותם כמה שיותר.

אתמול בערב הסתכלתי על אלבומי התמונות שהנחנו על השולחנות בסלון. מאוד בלטה העובדה שבעשרות התמונות בהם אתה מופיע, אתה זוחל, משחק ומתחבק עם הנכדים. הם היו השמחה הפשוטה והגאווה הגדולה שלך. הערכת את הבחירות שלהם וקיבלת אותן - היו אשר היו. כל-כך אוהב מצידך, כל כך מגדל.

היה לך כבר קשה לחכות לנין הראשון שיבוא. זה שיוולד בעוד מספר חודשים לתמר ולנעים, כה כואב שלא תזכה לראותו.

היה לך קשר קרוב משלך עם החתן ועם הכלות שלך. הם היו לך משפחה כמו בן ובנות נוספים. גם כלות וחתן לא בוחרים (ההורים), אבל אתה בחרת בהם והם החזירו לך באהבה ובקירבה גדולה.

דלית הייתה רופאת הסתרים שלך. זו שעליה אתה סומך וממש לא רק בנושאי רפואה. והיא דאגה לך ולאמא בדרך הכל-כך נעימה והמלאה שלה.

שלשום בערב, השיחה האחרונה שלך, הייתה עם בת אחותך, קלרי, ועם בתה, בברצלונה. הבת ליה, ילדה לפני מספר ימים בת ראשונה, את ולנטינה - מעין נינה ראשונה לך. כל כך התרגשת.

דור הולך ודור בא.

אבא יקר ואהוב, אני נפרד ממך בכאב שאין לי לאן לקחת כרגע. עזבת אותנו מוקדם מדי ובחטף. ההרגשה היא שהכל עוד אמר חיים. חיים רעננים. ואז ירד עליהם המסך באבחה אחת.

ואני גם נפרד מהבית השני שלי, מהקיבוץ. מהשינה בחדר האחורי, מהמקלחת הוורודה, מארוחות שישי בחדר האוכל, מהישיבה בפרגולה שלכם, מהקוד הסודי 211, שמקנה הטבות בלתי מוגבלות במחיר הכי משתלם. אני נפרד גם מהקיבוץ שהוא נוף ילדותי, שאליו אני קשור ואותו אני אוהב באהבה מיוחדת ששמורה רק לו. אני נפרד מהוואדי כפי שהיה עד היום, ואני צריך עוד הרבה זמן כדי להבין ממה עוד.

אני אוהב אותך ומתגעגע אליך.

ניר

דברי פרידה / פנינה צחור

צריך לדעת להיפרד מדברים (אנשים) שאהבנו.

כן, זה היה אתמול, בבוקר מוקדם כאשר פתחתי את דלת הכניסה של הבית שלנו וראיתי אמבולנס שהתחיל לזוז ולנסוע לכביש היוצא החוצה.

זה היה אתמול כשהתעוררתי מוקדם וחשבתי שאני רוצה לצלצל לאליהו לשאול אותו על שם של מקום ששנינו הכרנו כי נפגשנו שם, פעם, כשהיינו מאוד צעירים, ולאליהו היה זיכרון מופלא תמיד ...

השעות עברו ובמייל לא הייתה כל ידיעה על מי זה היה שנסע באמבולנס.

עד שחברים קרובים סיפרו לנו. ואני שכחתי מה רציתי לבקש מאליהו...

ומה שקורה לפעמים, בזמנים אחרים, מהעבר הרחוק והלא כל-כך רחוק חזרו אלי זיכרונות. ובכיתי ועוד בכיתי.

וזכרתי היטב, מה? "שצריך לדעת להיפרד מדברים שאוהבים". איך? ממי למדתי את המשפט הזה?

לפני שנים התחילו לבנות שורה של בתים חדשים מאחורי הבית שלנו. ואני לא יכולתי להשלים עם העובדה שלא אוכל להביט בהר תבור ובשקיעות שמסביב לו בערבים. הלכתי לחבר שביתו היה צריך לעמוד מאחורי הבית שלנו. נלחמתי עמו. רציתי לשכנע אותו שיזיז את הבנייה שלו ימינה או שמאלה והוא ניסה להסביר לי שלא רק הוא מחליט, אבל אני בשלי, בכיתי, צעקתי, כעסתי עד שהוא תפס אותי פעם ואמר לי: "פנינה, אני לא מבין איך את לא יודעת, אבל, צריך לדעת להיפרד מדברים שאוהבים". מי שדיבר אלי כך היה דב בניה. זוכרים אותו? אחרי השיחה הזו נעשינו חברים טובים, הוא בנה בית יפה מאוד ואני חיפשתי נופים אחרים להביט בהם. זה היה מזמן, היינו צעירים. וצעירים יודעים להיפרד יותר קל מזקנים?

דב בניה נפטר לפני שנים. ידידים יקרים כמו רוקה, אורה, מהל ויהודית , אריה לווין, חייקה, ועוד חברים יקרים נפטרו גם הם, ואליהו היקר, אותו הכרתי וחיבבתי מאז הייתי בת 15 והוא בן 16, הלך אתמול וזה כל כך קשה.

ואתמול, כן, אתמול, איך אמר לנו הבן שלנו יונתן כשסיפרנו לו ולראובן שאליהו מת? "נפער חור עמוק בחיינו"

דברי פרידה של מאוריציו צחור

יום עצוב הוא היום, כשאנחנו נפרדים מחבר יקר, ידיד, משפחה.

דרך ארוכה עברנו יחד, מאז עלייתנו לארץ באונייה איטלקית בשנת 1951 ותקופת הכשרה בת שמונה חודשים בקיבוץ גל-און, עד שהגענו הביתה, לקיבוץ גזית.

אותם אידיאלים של ציונות חלוצית סוציאליסטית הובילו אותנו לארץ, לקיבוץ, גם למאמץ תוך מצוקה כלכלית כדי לבנות בית בארצנו, באזור היפה של הגליל התחתון.

ואליהו שהיה איש מוכשר, אינטליגנטי, תרם כל חייו לקיבוץ, בדרך שלו: הוא היה בצעירותו רפתן, נשלח ללימודים ונהיה מורה ומנהל במוסד החינוכי המשותף עם קיבוץ עין-דור, תרם לתנועה

בחוץ- לארץ יחד עם רוקה, חברתו לחיים. אני אומר רוקה ואני נזכר בטיול משותף עמה ועם אליהו כאשר ארבעתנו טיילנו באיטליה, ימים ארוכים ויפים.

הוא מילא תפקידים רבים ותרם רבות מכישוריו לקיבוצנו, וגם עבד בהנהלת- החשבונות עד שהגיע לפנסיה. היינו כמשפחה אחת חמה, יחד עם חברים ותיקים נוספים וחברים ניצולי המלחמה באירופה, החברים הראשונים בקיבוץ. במשך הזמן, המשפחה התרחבה כשקיבלנו את הגרעין הישראלי הראשון, ובהמשך את כל השכבות הצעירות שהצטרפו לקיבוץ.

לפנינה ולי נפער חור גדול בליבנו ובחיינו עם לכתו של אליהו. אך כנראה אין ברירה אלא ללמוד לדעת להיפרד מהדברים שאנו אוהבים.