תאריך לידה: 6.12.1941
תאריך פטירה: 17.05.2016
עמוס, או כפי שנקרא בפי כולם "מהל" נולד להוריו שרה וחיים במושבה יוקנעם. אח בוגר לאחותו מלכה. האב עלה ארצה בתור נער מקלן – גרמניה כדי ללמוד ב"מקווה ישראל" ונמנה בין מייסדי המושבה יוקנעם. האם עלתה מפולין לפני מלחמת העולם השנייה. שני ההורים היו אנשי מפלגת העבודה בעלי אוריינטציה מעט ימנית. האב היה מיודד עם חברי קיבוץ הזורע הייקים. המשפחה התפרנסה ממשק חקלאי שהיה בבבעלותם וכלל רפת, לול וכרם.
עמוס היה ילד נחמד, שובב, בלונדיני מרכיב משקפיים, והיה טוב במקצועות הריאליסטיים. הוא למד בביה"ס היסודי במושבה, וכהשהגיע לגיל תיכון התחיל ללמוד בתיכון גאולה בחיפה, אולם מהר מאוד הבינו הוא והוריו שזה לא מתאים לו, ובכיתה י' עבר ללמוד ב"כדורי" שנחשב באותה תקופה לבי"ס חקלאי מאוד יוקרתי, שטובי האנשים מכל הארץ למדו בו. במסגרת לימודיו ב"כדורי" הוא למד את השנה האחרונה בביה"ס החלקאי "יד נתן" על-יד עכו.
לאחר סיום הלימודים התארגנו מספר בנים בני המחזור והצטרפו לגרעין "שגיב" במטרה להגיע במסגרת השרות הצבאי לפיקוד הנח"ל. אך לצבא היו תכניות אחרות, וגרעין "שגיב" יועד לשרת בגדוד 50. בעקבות זאת עזבו רוב בני הקבוצה מ"כדורי" את הגרעין, ונשארו רק מהל ועוד חבר. כך הגיע מהל לגזית ומכאן הכל היסטוריה.
מהל פגש את יהודית והם הפכו לזוג בשל"ת המאוחר בשנת 1962 וב- 1965 התחתנו והקימו את ביתם בגזית. כאן נולדו הילדים חנוך, עירית וגלי.
"פגשנו אצל מהל שילוב מדהים ונדיר של חספוס, מצד אחד, ורגישות, נדיבות והתחשבות בזולת, מן הצד האחר" כתבה מיכל קריספין, חברתו לגרעין. בגזית, התחיל מהל לעבוד בחקלאות, והוא היה זה שאיחד בין שני ענפי החקלאות – השלחין והפלחה ומיזג אותם לענף אחד – ענף השלחין המתפקד כך עד היום.
אח"כ נבחר לתפקיד ריכוז המשק ובהמשך מילא שורה ארוכה של תפקידים נוספים: סדרן עבודה, רכז וועדת עבודה, כובס ראשי ועוד ועוד...
לאחר שנת עבודה ב"פלזית" הוא נבחר לנהל את המפעל ומילא תפקיד זה במשך 6 שנים. בשנת 1994 נבחר מהל לתפקיד גזבר הקיבוץ. אפשר לומר כי הגזברות הייתה גולת הכותרת בעשייה של מהל, והוא המשיך בתפקיד זה במשך שנים רבות, קדנציה לאחר קדנציה, ולאחר סיום מספר רב של קדנציות כגזבר הקיבוץ, הוסיף לכהן כגזבר, הפעם במפעל. בתפקיד זה המשיך לשאת במסירות ובמחוייבות רבה עד ימיו האחרונים ממש. מהל היה אדם מאוד מקובל, אהוב ומוערך ע"י כל מי שהכיר אותו.
בן 75 היה במותו. הותיר אחריו את יהודית, 3 ילדים ו-7 נכדים.
יהי זכרו ברוך.
הספד של מיכל קריספין
קראנו לו מהל. השם הפרטי שנתנו לו הוריו - עמוס, היה רציני מידי וארוך מדי. שם המשפחה הקצר הלם אותו הרבה יותר. ממש כמוהו. קצר. חריף, נוקב, מהיר וקולע. אפילו יהודית שלו שלחה לפני שנים רבות מישהו שחיפש אותו בשמו הפרטי, לביתו של עמוס אחר. רק בבנקים, ששם היה מהלך כבן בית אהוב ומועדף, קראו לו בשמו המלא.
הוא היה המושבניק היחידי בגרעין שלנו. איש אדמה משחר ילדותו, שונה מאתנו, שכולנו הגענו מהווייה עירונית, כזאת או אחרת. הוא לא צמח והתחנך בשומר הצעיר, אלא ביקנעם, במשפחת חקלאים. אולי משום כך היה פחות מרובע. ישיר. לעיתים גם בוטה מעט, אבל חוש ההומור והחן שבורך בהם בשפע, לא הותירו שום מקום לעלבונות או לכעסים.
לאחר שנת לימודים אחת בביה"ס "חוגים" בחיפה, הבין מהל שזה לא זה, והוא בחר להמשיך את לימודיו התיכוניים בביה"ס החקלאי כדורי. בתום הלימודים, הגיע אלינו יחד עם עוד חמישה בוגרי כדורי, אשר הצטרפו לגרעין ב'. הם שרתו בצבא בגדוד חמישים של הנח"ל המוצנח, פלוס חצי שנה בהיאחזות הנח"ל כרם שלום. בכרם שלום מילא מהל לצד נעמי את התפקיד של מקרין הסרטים מסובב הגלגלים, והיא, ששלטה באנגלית, שלא כמו רוב צברינו האחרים, סובבה את גלגל התרגום. ההתאמה בין המקור לתרגום לא הייתה משהו, אבל צחוקים היו בלי גבול. מפעם לפעם, היה מתלוצץ על חשבון השמוצניקים. למשל, היה מתגרה ומתעקש להפליל את נעמי, כשהוא מעביר אותה בתנועה אגבית מריקוד עם, מותר על פי חוקי השמו"צ המקודשים, לפסדובלה, שהייתה משוקצת כמו כל שאר הריקודים הסלוניים.
לאחר שהסתיים הפרק בכרם שלום, נשארו מהל ופפר עד למועד השחרור מהצבא, ושניהם ביחד וכל אחד לחוד, שמו עין על יהודית, הפלחית הפוטוגנית שלנו, עם הצמה הבלונדינית על כתפה, שיצאה להדריך בתנועה. היא נשלחה לחזית הזאת הן בשל כישוריה, הן בשל הדרישה למכסת הדרכה והן משום שהייתה כבר רווקה מזדקנת, משהו כמו בת 21 או 22, והיה חשוב למזכירות הגרעין שתיחשף לסיכוי למצוא חתן, למרות גילה המתקדם. זהו. אז החתן דווקא נמצא בבית. השניים נישאו, ועם השנים הופיעו בזה אחר זה נציגי דור ההמשך - חנוך, עירית וגלי.
במשך שנים ארוכות יישם מהל את ההכשרה החקלאית שלו, ועבד בשדותינו- בפלחה ובשלחין, כמו מושבניק. בחריצות, ביושרה, במקצועיות, באחריות ובהתמסרות. איש אדמה בדמו. הולך בשדה. מרים חופן קרקע תחוחה ומריח. בתקופתו הלכו וגברו המאבקים בין עובדי הפלחה לבין עובדי השלחין. אלה היו משכימים בשלוש לפנות בוקר, כדי להקדים את המתחרים ולהשתלט על הטרקטור המועדף, ואלה מהצד השני, עשו גם הם הבה ונתחכמה לו והשכימו קום בשלוש לפנות בוקר, כדי לפגוש את המתחרים, שכבר שתו ספל קפה ראשון במוסך. הפתרון הפשוט מבית מדרשו של מהל היה מיזוג שני היריבים לאחד, וכך קם לו ענף משולב – הפלחין. הוא היה הרכז המייסד. אז לא היו עדיין מנהלים, ואיש לא יכול היה להתלונן עוד. מהל הביא את הקידמה לענף המשודרג בצורות שונות. בין היתר, דאג להכניס לשימוש את ממטרות התותח, שרדיוס ההשקיה שלהן הגיע קרוב למאה מטרים, צעד אחד לפני מהפכת הקוונוע. הקושי הרציני היה במכס, כי לפקידים שם היה קשה לקבל שקיבוץ גזית מייבא מאמריקה תותחים לשימוש עצמי, ורק מהל, עם כושר השכנוע שלו, הצליח לשחרר את היבוא הרגיש הזה.
מכאן הדרך לריכוז המשק ולשורה ארוכה של תפקידים נוספים הייתה קצרה. סדרן עבודה, רכז וועדת עבודה, כובס ראשי, ולבטח שכחנו ענף או שניים.
במילוי כל התפקידים, פגשנו אצל מהל שילוב מדהים ונדיר של חספוס, מצד אחד, ורגישות, נדיבות והתחשבות בזולת, מן הצד האחר. הוא עבד שנה בפלזית, שהיה עדיין מפעל צעיר ותמים, ונכנס לרכז (לא לנהל. בשום אופן לא) את המפעל. הוא מילא את תפקיד הרכז בשנים 1986 עד 1992, שאז עבר את ניתוח הלב הראשון שלו. לאחר תקופת ההתאוששות והשיקום נבחר בשנת 1994 לשמש גזבר הקיבוץ במקום יהודית, שסיימה בדיוק את הקדנציה שלה. אחת הגזבריות הבודדות בקיבוץ הארצי דאז. ברוח ההומור שאפיין אותו, ועם חיוך ממזרי, אפשר לומר כי מסלול ההכשרה שלו לתפקידו החדש עבר דרך חדר המיטות.
נראה כי הגזברות הייתה גולת הכותרת בעשייה של מהל, והקיבוץ ידע להעריך ולהוקיר. קדנציה חלפה, ועוד אחת ועוד אחת, והוא עצמו התחיל להיות נבוך וביקש בדרכו ההוגנת והישרה, שיקיימו בחירות, ולא היה ספק, והוא נבחר שוב ושוב. עד אשר השתנה המבנה הארגוני, השתנו ההסדרים והוא הפך להיות גזבר המפעלים. תפקיד מכובד ביותר כשלעצמו.
מהל היה כל כך אחד משלנו. ועתה, כאילו אבד לנו איבר חיוני. במשך 45 שנה היו יהודית ומהל שכנים של דליה ואברי, קיר אל קיר. בהרמוניה. ללא כל עימות או מריבה, בידידות קרובה מאוד, ממש כבני משפחה, והחלל שנותר הוא גדול. המחלה המתמשכת, שהפכה בת בית אצל משפחת מהל, לא הרפתה, ולמרות ההתעקשות והרצון שלא לוותר, בסופו של דבר, גברה עליו והניצחון היה שלה. את יהודית הגדיר כפלורנס נייטינגל האישית שלו והרעיף עליה הרבה דברי אהבה והוקרה בחגיגות השבעים וחמש שלה, שצויינו בחוג המשפחה בינואר האחרון. ויהודית אכן ראויה לכל אלה.
אהבנו את האיש הזה אהבה רבה. היו בו קסם, חוכמה, רגישות וטוב לב. הוא יחסר לכולנו. מאוד יחסר. כואבים עם אידה, עם חנוך, עירית וגלי, עם הנכדים וכל שאר בני המשפחה והחברים.
בן 75 היה במותו.
יהי זכרו ברוך!
הספד של יפעת מהל
לפני שנים, נעמי ברנד סיפרה לי שראתה אותך ביום חורף גשום בא מכיוון השדות. איני זוכרת אם זה היה בתקופה שעבדת בפלחה או כשהיית יוצא לצעדות הנמרצות שלך מדי ערב. מרחוק, בצעדיך הגדולים והתנופה ההיא, נעמי זיהתה אותך רוכן לפתע אל האדמה, לוקח ממנה חופן ומקרב אותו אל האף כדי לשאוף את הריח. אולי זה קטע של חקלאים, אבל חשבתי היום בשבילך ש"ימתקו לך רגבי עפרך" זה יותר מאשר בשביל כל אחד אחר.
כשנדרשת להציג את עצמך זה היה תמיד "שלום, אני עמוס" (במלרע).
אבל ביוקנעם הוגים את זה "עמוס" (במלעיל).
כאן בגזית, מהבית עד המפעל, דרך שדות הפלחה, חדר האוכל והמרפאה, במשך יותר מחמישים שנה, אתה לגמרי מהל. ורק שבעה אנשים, צעירים אמנם, אבל מאוד חשובים, מצפים לשמוע אותך כשהם קוראים סבא.
עמוס, כך אומרים, היה שובב גדול ומהל הוא האיש המקסים, האחראי, שכל כך הרבה אנשים שמחו להיחשב ידידיו. כסבא, אני רוצה לקוות, היית אולי קצת גאה.
האיש הזה, שלא אהב מחוות גדולות, דחה את הדיבור על רגשות, וקיבל עליו משימת חיים שהכותרת שלה פחות או יותר היא "מה שפחות להטריח", היה אותו איש שחשב שהדרך היחידה להתייחס לעולם השרירותי הזה, האכזר לעיתים, היא דווקא כאילו היה צפוי ומאורגן והוגן ביסודו.
ומה עושה אדם כזה כדי להוכיח שהעולם הוא לא כמו שהוא, אלא מה שהוא צריך להיות? הוא קודם כל ממלא את חובתו. יום אחרי יום, בצעידה נמרצת או בסיוע קלנועית, עם מכונת חמצן או בלעדיה, ביום טוב או ביום נחס. ממלא את תפקידו כי כך צריך להיות.
ובשביל זה הוא מקפיד מאוד על סדר, לומד את הפרטים, נזהר מכל צורה של הגזמה והעיקר – לא משנה מה מצבו, מסכם את מצבו באמצעות קירוב שתי אצבעות זו לזו בצירוף המילים הפנטסטי: "הכל פיקס".
עם מורשת כזאת למדנו די מהר שאהבה למשל, היא לא משהו שמדברים אותו בקל רם ובוודאי שלא חוגגים בפסטיבלים. שאהבה יש לומר באגביות, בגיחוך: כמו לשתול בגינה עץ חבושים כי זה הלפתן שאתה הכי אוהב, לספר על אירוע מבדח שאולי יצחיק אותך, לשלוח תמונה בווטסאפ, או לדאוג שתקבל סיר מרק שיש בו הכלה כל חוץ ממלח.
אדם יצוא מהעולם הזה פעם אחת, ובפעם הזאת מותר להגיד לו דברים שלא הייתה רשות או הזדמנות או אומץ להגיד לו לפני.
סבא עמוס מהל, רק תדע ששימחת אותנו מאוד, שראינו אותך מודאג וקצת מתאכזב על תכנונים שכשלו, על גחמות לא מובנות, ועל החלטות חסרות ענווה שלמרות כל אלה תדע, שרצינו הרבה לשמח אותך בחזרה.
עם חלוף השנים, כי זה כנראה טבען, נדמה היה כאילו קטן המרחק. אתה התחלת אולי לוותר, ואנחנו קצת השתפרנו. אל יכול להיות והלוואי, שבאמת, לאט לאט, הצלחנו לגרום לך גם נחת.
דע לך ששלוש המשפחות שנקראות היום מהל, נושאות בגאווה את השם הזה.
אתה, אדם אהוב שכמוך, היה שלום.
הספד של הגיסה
עמוס גיסי היקר.
הנה גם הפעם נקראתי להשמיע את דבריי כפי שתמיד ביקשת באירועים משפחתיים.
וקשה לי מאוד...
כמי שמכירה אותך, ניראה שעוד רגע תצא ותאמר לנו בהומור המאפיין אותך: "היי, עבדתי עליכם, אני כאן כמו נמר!"
וכן עמוס נלחמת כמו נמר: בשקט, בצנעה, בצחוק ומתוך אמונה שגם הפעם תנצח.
אני נרגשת לחשוב על הסרקסטיות בחיים, שהרי מה שהכריע אותך, כל כך איפיין אותך – הלב.
הלב הרחב והאוהב שלך. אלא שהפעם הוא ניצח...
אז איך מספידים אותך עמוס?
בחרתי בשלוש מילים שמאפיינות את האישיות בה ניחנת ואותן הקרנת כלפי כולנו: צחוק, אהבה ודאגה.
צחקת, אהבת ודאגת בכנות צרופה, ללא ביקורת, ללא שיפוטיות, ללא תנאים. כך נזכור אותך תמיד...!
עמוס גיסי היקר, אתה הולך לפגוש שם למעלה את כל "החבר'ה הטובים" ואני תוהה אם צברת בדיחות חדשות לעדכן את החבר'ה, או כמו תמיד, תצחקו מבדיחות ישנות אשר השמעתם זה לזה פעמים אין ספור???
אתם תצחקו ואנחנו נזכור ונתגעגע אליך, עמוס הצוחק, אוהב ודואג.
באהבה רבה
חנה – יובל.
הספד של ישראל קולקר
המושבניק שהקיף עצמו בחומה ובתוכה הקיבוצניק התורם המוסרי והשוויוני. אדם שחשב תמיד על האחר הניצב מולו, לא הבטיח דבר אך ידע לקיים. מצוייד בפנקס תלישה ובעט, רושם, תולש את הדפים ואומר כאשר החיוך הממזרי נסוך על פניו: "נראה שלא כל כך חשוב, עובדה, לא חזרו לברר מה המצב".
אדם שראה בכל תפקיד שמילא את הפן החברתי שבו. הגזבר של החברים – דלתו תמיד פתוחה, ובנכונות רבה לקח על עצמו לעזור לקיבוצניק המצוי בכל נבכי ההתנהלות מול הבנקים. ידע לטלפן לפקיד ששכח מכך שהוא זה, העומד מאחורי אותו חבר קיבוץ. הגזבר שניהל מיליונים, התחשבן עם הבנק ולא ויתר על אף שקל מיותר שלדעתו חוייב בו. אדם שהתקשה להגות את המילה "אני". סולידי קראנו לו, והכל היה ממקום של דאגה ליום המחר, כי אין לדעת מה ילד יום. סולידיות והגינות שזיכו אותו בהערכה רבה ופתחו דלתות גם אצל הביורוקרטים הקשוחים. בדק ובדק כל השקעה מכל כיוון אפשרי ושוש ושוב שאל עצמו בדאגה האם יש לה מקום והאם תחזיר את הכסף שהושקע בה.
שמר על ערך הכסף בשוק מטורף, סגר פוזיציות, חייך ואמר תוך כדי אנחה: "שיחקתי אותה חכם ועתה הכל יתהפך, וכל שיישאר לי זה לאכול את הלב הדפוק שלי".
אדם שצבר זכויות רבות, ובודדים הם היודעים וידעו לשייך אותן אליו. השכיל התברג לתכנית ייהוד הגליל התחתון, כאשר בכלל אנו שייכים לעמק יזרעאל, שתרמה משאבי לחיזוק תשתיות, הוספת יחידות דיור ושינתה את פני הקיבוץ. ניהל את המפעל והעלה אותו על מסלול ייצור הלוחות, עסק שנים בנושאים הכספיים וכך גם ביומו האחרון. הגדול מכולם קראנו לו, והוא אף פעם לא שכח את האנשים שסביבו.
יומיים עברו ואני כה חסר אותו.
הספד של עמוס הולצמן
מהל, הורינו החקלאים משני עברי עמק יזרעאל נתנו לנו את אותו שם. מזה 22 שנים אנחנו עובדים כתף אל כתף הן בקיבוץ והן במפעל. אמנם בגזית "מהל" הפך לשמך הפרטי השגור בפי כל, אפילו יהודית קראה לך כך, אבל כלפי כל הגורמים מחוץ לקיבוץ הצגת את עצמך כעמוס מפלזית, וכך התרגלתי לקבל אינספור טלפונים ומכתבים מיועדות אליך אך הגיעו אלי. אתה קראת לי, כמו שקראת לרבים אחרים – "ידידי". שילבת פעמים רבות את הביטוי "דיר באלאק" כסימן קריאה או אזהרה. קולקר כינה אותך "הגדול מכולם" ואני קראתי לך כבוד הרב ואכן, שימשת לי כרב, מורה, מדריך ויועץ. לאחר שסיימת סבב של תפקידי ניהול הבכירים ביותר בגזית – מרכז משק ומנהל המפעל (והתעקשת לכנות את עצמך רכז המפעל) לקחת צעד לאחור, קיבלת את תפקיד הגזבר והתמדת בו במשך 22 שנים. הפכת ליועץ של כולנו ובעיקר של דני, של אריה, של טיטו ושלי. טיטו אמר לי פעם "אני לא מבצע שום החלטה משמעותית ללא התייעצות והקשבה למהל".
על חלקת הגזברות שמרת בקנאות, מסירות, דייקנות תוך ראיה מערכתית וירידה לפרטי פרטים בלי שום עיגול פינות. לא ויתרת לעצמך עד הרגע האחרון, שלשום בבוקר עוד שוחחנו בטלפון ודאגת להזכיר לי על כספים שצריך להעביר עד יום חמישי תוך דיוק מפליא בפרטים השונים. מיד לאחר מכן קיימנו בהנהלת החשבונות של המפעל את המסורת שלנו לצאת למסעדה עם סיום המאזנים. תוך כדי האירוע דיברת עם שרה בטלפון. סיכמתם שכאשר אתה משתחרר מבית החולים נקיים אירוע נוסף, אז כנראה שכרגע זהו האירוע הנוסף שלנו, עם אורחים רבים נוספים שנאספו לכבודך.
הקיבוץ היה מפעל חייך ופלזית היה חלק מהמפעל הגדול הזה. במשך 6 שנים אתה היית גזבר המשק, בתוקף תפקידינו היינו משתתפים בישיבות הנהלת המפעל בימי שישי, לאחר כל ישיבה היית מזמין אותי לסיור משותף באולמות הייצור לראות מה חדש.
במישור האישי שמרת בקנאות על הפרטיות שלך. היחסים איתך היו חד סיטריים כאשר אתה מגלה עניין רב בי ובמשפחה שלי אבל לא מספר כלום על עצמך. מזל שהבנקים ואתרי האינטרנט דורשים החלפת סיסמאות כל הזמן וכך, כאשר נאלצת לשתף אותי בסיסמאות למדתי לפחות את תאריך יום ההולדת שלך ושמות נכדיך.
השם המשותף שחלקנו יחד הוא רק חלק מהמון פרטים שהיו לנו במשותף לאורך השנים בעיסוק בתחום הכספים. למדתי ממך יושר ויושרה, מיקוח וניהול משא ומתן קשוח שיורד לכל הפרטים, אבל ידעת גם מתי להרפות. למדתי ממך המון לאורך השנים.
זכור לי היטב ויכוח נוקב במשבר הכלכלי של שנות השמונים על הפסקת השתלמויות הבנים והחברים. אתה גם היית בעיצומם של לימודים והצבת רף שלדוגמה אישית בכך שהפסקת את לימודיך.
מהל – הרווחה כלכלית של כולנו בשנים האחרונות נזקפת במידה רבה למדיניות שאתה הובלת בשנים הקשות ההן.
כבוד הרב, תרמת לפלזית ולקיבוץ עד שלשום בצהריים בלי לוותר לעצמך ובלי לדרוש כלום בחזרה. כבר מספר חדשים שאין לך כוחות להרים קלסר למדף גבוה וישראל קולקר מגיע מעת לעת, דורש בשלומך ושואל אילו קלסרים להעלות ואילו להוריד. כל הנתינה שלך באה מאהבה ומסירות לקיבוץ ולקהילה, תוך דאגה אינסופית לעתיד. עכשיו אתה יכול לנוח איש יקר, עזרת ליצור כאן תעשיה וקהילה, יציבות וחסינות.
שלום חבר.
הספד של רפי נוי
ליהודית, חנוך, עירית גלי וכל משפחת מהל היקרה.
ראשית אני רוצה להשתתף בצערכם על לכתו מאיתנו של מהל.
הרשו לי לספר לכם מי היה בשבילי עמוס מהל, איש יחיד ומיוחד, האדם שאני הכרתי. ההכרות שלנו התחילה כשהגעתי צעיר וחדש לגזית וצורפתי לצוות הפלחה. כמו לכל הצעירים הוא דאג להבהיר לי שלא חשוב מאיפה באתי ומה עשיתי, כרגע אני לא יודע כלום. רק אם ארצה להתקדם עלי ללמוד את המקצוע והעבודה מהתחלה. ואכן כך באמת היה. כבר אז למדתי ממנו שלכל דבר יש ערך כלכלי ותמיד צריך לדעת "לעשות חשבון", כפי שאמר לפני קבלת החלטות לגבי כל גידול ופעולה בשדה. אותו "חשבון" שהוא ידע לעשות כל כך טוב, ליווה אותו אח"כ בכל עיסוקיו הכלכליים אחר כך בקיבוץ ובמפעל. אנו, חברי קיבוץ גזית, חייבים לו הרבה מאוד גם היום. חלקו של מהל רב ומכריע בהצלחה הכלכלית של הקיבוץ לאורך השנים ועד היום.
עם השנים, נדמה לי כשכבר עסקנו יחד בענייני הרכב, רכשתי את אמונו ועברתי את "המבחן". היו לנו קשרי עבודה טובים ורציניים, למדתי ממנו הרבה בתחום הכלכלי ובניהול משא ומתן. הוא ידע לשמוע ולקבל את דעתי המקצועית, וזכיתי ממנו להערכה רבה. מעבר לכך, ידענו לדבר על נושאים רבים שאינם קשורים לעבודה, ומדי פעם לצחוק ולהתבדח. הקשר נשמר לאורך השנים. תמיד ידעתי שאוכל לפנות אליו בכל רגע ושעה, וגם הוא ידע שיוכל לפנות אלי כשיצטרך. בשנים האחרונות אכן הוא פנה אלי, ומקווה שהצלחתי לעזור ברוב המקרים.
מהל ניחן בתכונות שקשה למצוא כיום. מעבר להיותו אדם חכם וחריף, הכבוד והשררה לא עניינו אותו. היושר והצניעות שלו הם דוגמא לכולנו. עניין אותו רק איך לבצע את העבודה הכי טוב למען הקיבוץ, לשרת את החברים ולעזור להם בעזרת הידע שלו והקשרים שהיו לו. בכל מקום שפגשתי אנשים מחוץ לקיבוץ שהכירו אותו, תמיד ציינו אותו לטובה – "אדם כזה עוד לא פגשנו".
הייתה לי הזדמנות ללמוד ממנו המון, הערכתי אליו רבה מאוד, זכרו איתי לעד.
