קיבוץ גזית

תאריך לידה: 19/03/1959
תאריך פטירה: 05/06/2006

רינה נולדה להוריה בינה, לבית פרידמן וזאב (גולדמן) זהבי בבית החולים "העמק" עפולה, בת בכורה ואחות לעדה וחן. התחנכה בקיבוץ גזית בחינוך המשותף בקבוצת "להבה". למדה בבית הספר היסודי בגזית ובבית הספר התיכון, המוסד החינוכי "תבור".

התגייסה לצה"ל ב-1978 והייתה חברת תזמורת צה"ל– מנגנת קלרניט - בניצוחו של זיקו גרציאני, במשך כל שירותה. נפל בחלקה לנגן במעמד ההיסטורי של החזרת שטחי סיני.

עם סיום השירות הצבאי, חזרה רינה לקיבוץ ועבדה כשנה בתור מטפלת ילדים ותוך כדי כך למדה לבחינות הבגרות, (בחינות אלה לא היו אז בתקן במוסדות הקיבוץ הארצי). לאחר גמר הבגרויות החליטה רינה ללמוד עבודה סוציאלית. היא נרשמה בכל מוסדות ההשכלה הקיימים, ולבסוף בחרה באוניברסיטת חיפה ושם השלימה את לימודיה בהצלחה רבה.

באוניברסיטה הכירה את זאבי יעקובי, שלמד הנדסה אזרחית, והם נקשרו בקשרי אהבה. רינה עזבה את הקיבוץ והזוג השתכן בחיפה. לאחר שזאבי סיים את לימודיו, עברו לגור ברמת אביב וברמת פולג נתניה.

בינתיים גדלה המשפחה ונולדו שלושת ילדיה: אמיר (1986), גלעד (1989) ועדי (1994).

לאורך כל השנים, עבדה רינה כעובדת סוציאלית. בין היתר עבדה באבחון והכוונת נערים מוגבלים, פיזית ושכלית, ב"כפר עידוד" וכן בתמיכה והדרכה של אנשים מוגבלים להשגת חיים עצמאיים. בשנים האחרונות עבדה במרכז לשלום המשפחה בטיפול ותמיכה במשפחות עם אלימות ובהדרכת הורים.

כישרון ההקשבה, האמפטיה וחוש ההומור היוו את סוד הצלחתה בעזרה לאנשים.

רינה היתה מסורה לעבודתה ונתנה את ליבה גם בזמן מצוקותיה האישיות ובתקופת המחלה – וכל זאת ללא פגיעה והזנחה של ילדיה.

בסוף שנת 2001 חלתה רינה ונפטרה כעבור חצי שנה ביוני 2002.

כתבה חברתה חגית - מתוך דברי זיכרון
20/06/08 שש שנים לזכרה

ריני חברתי הטובה, אחותי הגדולה ממני בחודש.

... מאז ומעולם את לידי. מאז עמדתי על דעתי אני זוכרת אותך לצידי. וזה היה בגיל צעיר מאוד, בשישייה בגיל שלוש או ארבע. הערתי אותך בלילות כדי שתעזרי לי להחליף פיז'מה. רק את ידעת איפה הכביסה הנקייה. ופעם אפילו סיימת לשתות בשבילי את כוס השוקו שלי כדי ש"המקימה" לא תכעס. אחר-כך בגן שיחקנו יחד בפינות מחבוא משלנו.

ברחנו יחד לבית של סבא משה וסבתא רבקה שלך. בדרך את סיפרת לי על סבא משה שלך שהיה תלמיד חכם, למד תורה ויהדות ושלט בשפות רבות. הדרך אז ארכה לרגלינו הקטנות וסבא משה נראה לנו צדיק ומלומד גדול כמו הרמב"ם.

תמיד הערצתי את אומץ ליבך ונחישותך לעמוד על זכויותיך ולממש אותן. נולדת כזו, רגישה לזכויותיהם של כל בני האדם ודואגת לחלשים. עובדת סוציאלית מבטן ומלידה. דאגת לכולנו ושימשת לנו גם יועצת וגם כותל לדאגות ולמועקות, וזה ליווה אותך אפילו עד מיטת חולייך.

כשבאתי לבקר אותך בבית החולים שאלת אותי על כל אחד מילדי, איך הסתדרו הבעיות, ובדקת שאני פועלת על פי עצותייך שתמיד תמיד היו למועיל.[...] קודם כל הילדים. גם ילדייך שלך קדמו לך. תמיד היה לך הכי חשוב לענות על השאלות הסקרניות והאין סופיות של אמיר. החוכמה של גלעד התינוק החייכן והשמח שלך היו חשובות יותר מכל נושא אחר והתפעלותך האין סופית מעדי הבת היו נושא מרכזי בפגישותינו.

זכורה לי הפגישה בבית החולים. הילדים רבים על מיטתך, מתקשים לבחור בין צבי הנינג'ה לדודידו, ואת מלטפת את עדי ואומרת "נכון שהיא משהו מיוחד, הילדה הזו".

נכון רינה, היא ושני הבנים נושאים בגאון ותמיד ישאו את האהבה הגדולה שיצקת בהם, את השעות הרבות שהענקת להם, את השירים והמילים שלך...