קיבוץ גזית

תאריך לידה: 6/04/1960
תאריך פטירה: 05/09/2023

.

דרור פלד, בנם הצעיר של חברינו ממייסדי הקיבוץ זאב ופרומה, נולד ב-6 באפריל 1960, אח צעיר לאילנה ואריאל, ילד מקבוצת "להבה".

כמו כל ילדי הקיבוץ התחנך דרור בלינה המשותפת בחברת הילדים, עלה עם הקבוצה למוסד "תבור" ובכיתה י' עבר ללמוד בבית ספר טכני להנדסאים "יד נתן", בדיוק כמו שעשה אחיו הגדול אריאל, ממנו יצא אחרי 13 שנות לימוד כהנדסאי מכונות.

דרור היה בחור דעתן ואידיאולוג, כך עולה ממספר ראיונות שהתפרסמו בעלוני הקיבוץ.

בצבא שירת דרור בשריון כאיש טכני והיה חלק מיחידה שעסקה בפיתוח והשבחת טנקים. במהלך שירותו הצבאי פרצה מלחמת לבנון הראשונה. כשהשתחררו בשנת 1983 נערך ראיון עם כמה מבני "להבה" בעלון הקיבוץ וכאשר נשאל דרור האם מלחמת לבנון שינתה את עמדתו לגבי הצבא, אמר ש"הצבא כיום השתנה, הוא משרת את האינטרסים של הממשלה ותפקידיו הם לא רק הגנתיים".

כשנשאל מה דעתו על סרבני השירות בלבנון ענה דרור שלפי דעתו "עדיין לא עברנו את כל הקווים האדומים, בהיותנו עדיין מדינה דמוקרטית, ולכן צריך להיאבק בכל דרך דמוקרטית בהחלטות מוטעות אך לא לסרב לפקודה חוקית..."

בשנת 1983 היו דיונים בקיבוץ האם לפרק את מוסד "תבור" או לא. לדעתו של דרור ישנם שני גורמים מהותיים בחינוך, האחד הוא בית ההורים והאחר הוא עבודה. "הכל מוכיח", טען דרור, "שוב ושוב שאכן התפוח לא נופל רחוק מהעץ שלו, ואם רוצים שהבנים בקיבוץ ימשיכו את בנין הבית הזה, אסור להרחיקם פיזית מהעצים שהולידו אותם." והוסיף על העבודה בענפים: "חשוב מאוד בעיני שיום יום, במשך כל השנים שיושבים בבוקר על ספסל הלימודים, יתאפשר להיווכח שאכן הקיבוץ הוא כמו שמדברים עליו".

לאחר שנה בגזית עבר דרור עם חברו, בן להבה אף הוא, ניתאי שכנר ז"ל, להגשים בקיבוץ הצעיר אליפז. בשנת 1986, התראיינו דרור וניתאי כאליפזניקים. כשנשאלו מה הם מרגישים כשבאים לבקר בגזית, ענו שהם אוהבים את גזית והיו יכולים לחיות בו אבל, הוסיף דרור: "רציתי לעשות משהו יותר דומה למה שאני רוצה, במקום שאני יכול להשפיע יותר וגם מפני שיש צורך אובייקטיבי להקמת קיבוצים בארץ הזאת."

בערבה פגש דרור את קלאודיה, שוויצרית שהתגיירה ועלתה לארץ לקיבוץ יהל, ובעקבות דרור עברה לאליפז שם חיו כזוג מספר שנים עד שהחליטו לעבור לחיות בשוויץ, שם התחתנו בבית הכנסת בו התגיירה קלאודיה. את השפה הגרמנית רכש דרור באופן יסודי ושלט בה עד כדי כך שלמד באוניברסיטה והפך לעובד סוציאלי, מקצוע בו עבד במוסדות של אנשים עם צרכים מיוחדים בשיטה האנטרופוסופית.

במהלך שנות הלימודים עבד דרור כמסגר לפרנסתו ויחד עם קלאודיה חיו בציריך ברווחה. כשיצאה קלאודיה לפנסיה רכשו בית קטן וחלקה של עצי זית בכפר בטוסקנה שבאיטליה, וחיו בחברת גרמנים, שוויצרים ואיטלקים, על שפת אגם בשקט פסטורלי אינסופי.

שנתיים אחרי שהגיעו לאיטליה, וחשבו שהגיעו אל המנוחה והנחלה, חלתה קלאודיה, דרור טיפל בה לארוך שנתיים, עד יום מותה, באהבה ובחמלה אין קץ. לפני 10 שנים איבד דרור את קלאודיה אשתו, לאחר יותר מ- 30 שנות זוגיות ונותר באותו בית קטן, שם ביקרו לאורך השנים כל בני ובנות משפחת פלד והתאהבו במקום.

יחד עם זאת נשאר דרור ישראלי בכל רמ"ח איבריו, היה מגיע פעם בחצי שנה לביקור ובכל בחירות הגיע להצביע, כשהוריו חלו הביקורים היו בתדירות גבוהה יותר ולמשך זמן רב יותר. קשר קרוב קרוב היה לדרור עם הוריו לאורך כל השנים ומעבר לכל מרחק.

דרור התענין ולמד תורות רוחניות ועסק בהתפתחות הנפש, עכשיו הנפש שלו במקום אחר, מקווים שזהו מקום שכולו טוב.

צעיר מדי לקה דרור בדום לב בשדה התעופה בדרכו לביקור בארץ והשאיר את בני המשפחה המומים וכואבים.

יהי זכרו ברוך

כתבה: טלי גורן ספיר

הספד אחיו של דרור - אריאל

דרור פלד,

שני הפכים בשמו של אדם.

האחד – פלד, איש ערכים טוטאלי, ללא פשרות, ללא עיגול פינות, עם הרבה אמונה בצדקת דרכו ואמונותיו, תוך נכונות לשלם מחירים על אי התפשרות עם רוחות הזמן המנשבות בנו בחוזקה.

השני – דרור, כמו ציפור הנעה בחופשיות בין שמיים לארץ, חופשיה להחליט על כיוון המעוף מבלי להיכנע לזרמי הרוח הנושבת, אך להשתמש בה, ברוח זו, בכדי להתקדם הלאה והלאה, להעמיק ולחקור במופלא שבאדם, במופלא שבעולם.

ב- 15 השנים האחרונות עסק דרור בחקלאות, ולפני כן, חינוך וטיפול בשיטה אנטרופוסופית. הוא למד גרמנית ולאחר מכן עבודה סוציאלית באוניברסיטה בשוויץ. בתוך כל אלה למד את תורתו של שטיינר, את התנ"ך על בוריו, את ספר הזוהר וספרים יהודיים אחרים, את הברית החדשה ואת תורתו של בודהה. הוא ידע לצטט מכל כתבי ההוגים החשובים של העולם, ולהשתמש בהם כשהיה צריך טיעון טוב בוויכוח שאיננו נגמר.

דרור אהב אנשים למרות שחי לבדו. הוא אהב לעזור מבלי לבקש תמורה כלשהי. הוא האמין בטוב שבאדם, לא נטר טינה לאיש והאמין שעשיית הטוב האישית, תקדם את העולם כולו לעבר התפתחות אנושית גבוהה יותר. התקדמות לעולם טוב יותר הייתה אחת ממטרות חייו.

אדם עם לב גדול ורחב שגדל וגדל עד שבסוף קרס.

למרות שחיינו בלינה משותפת בה לכאורה הקשר בין האחים הוא נמוך, היה בינינו חיבור מאד מיוחד. היינו יכולים להתחיל שיחה, לאחר חודשים שלא התראינו מהנקודה בה הופסקה בפגישתנו האחרונה, מבלי הצורך להזכיר מה היה, מה נאמר אז ומה אומרים היום.

נהוג לצטט את האמרה: "במקום שאין אנשים, היה אתה לאיש". דרור היה איש.

אוהב אותך מאד אחי היקר.

שא ברכה.

אריאל

הספד יובל - אחיין

דרור,

אני לא יודע איך מתחילים הספד אבל אני פשוט אגיד.

למרות כל הקשיים וכל העצב תמיד צריך להמשיך קדימה ולא לוותר לעולם.

אני מרגיש שאתה תחסר למשפחה פה, אבל תמיד תישאר בלב שלנו.

אהבתי את הסיפורים שלך, אפילו סיפרתי אותם לכל החברים שלי והנה עכשיו כל הסיפורים יהיו עליך.

לצערי הרב לא אוכל לראות אותך יותר אבל אני תמיד אוכל לבקר אותך כאן.

תמיד עזרת לכולנו עם הלב הענק שלך וידי הזהב שלך.

אהבתי לראות את ההתמדה שלך וכוח הרצון.

תמיד אזכור את התכונות הטובות שלך ואזכור תמיד את הטיולים איתך באיטליה.

אהבת מאוד את החופש והלבד שלך, אבל גם להיות עם המשפחה,

לכן אין שם מתאים יותר בשבילך מאשר דרור.

אוהב אותך לעד...

יובי

הספד אחייניתו – נעמה

קשה לכתוב. קשה לדבר. בלתי נתפס.

איך האדרנלין של החיפוש אחריו הפך לשקט ולעצב של ההיעדר. זהו.

בימים האחרונים מתנגן לי בראש השיר על הברוש שלבדו עמד מול אש ומים. שהתכופף ולא נשבר. ניצב בשדה מול פני השמש.
זה היה דרור. בבקתה קטנה הרחק ממרוץ החיים הרועש, ליד אגם, עם חתול שמסתובב לו בין עצי הזית, שם הוא בחר לחיות ולעמוד איתן מול החיים והאתגרים שהם הציבו בפניו.

כל כך התרגשנו כשהוא בא להיות איתנו בחגים. כל אחד כבר תיכנן במה לבקש ממנו עזרה. היינו בטוחים ששוב הוא ירצה ויתווכח איתנו על מהות החיים. ואז הוא לא הגיע.

הילדים שלי בגיל שהם שואלים כל הזמן למה. לא ידעתי מה לענות. אין לי תשובה. לדרור בטוח הייתה תשובה אם הוא היה כאן. היה לו מה להגיד על הרבה מאוד דברים. והוא יכול היה לשבת שעות ולדבר איתך ולהיות בטוח שהוא צודק. הוא הסתכל על החיים מכיוון אחר ולא היסס להסביר שוב ושוב איך הוא רואה את הדברים. הייתה בו עדינות כזאת. עדינות ורגישות שכנראה הצריכו ממנו להתרחק ולהתקרב לסירוגין.

הוא עבד את האדמה ובאותו הזמן נגע ברוח.

זכורות לי שיחות איתו, בהן הוא ניסה ללמד אותי איך למצוא שקט בתוך הסערה הפנימית. איך להסתכל על פרח ולראות כל פרט. להתרכז באופן מדיטטיבי. אני כמובן לא הצלחתי לקבל שקט מהסתכלות על פרחים, אבל למדתי ממנו כוח. רק עכשיו אני באמת מבינה את זה. היה בו כוח לראות מעבר לכאב היומיומי של החיים.

אני מקווה שעכשיו הוא באמת חופשי. ושאולי הוא גם מצא את קלאודיה שהוא היה צריך לשחרר בטרם עת. שהוא מצא את השקט שהוא חיפש ושהוא לא סבל כשניפרד מהחומר באמצע שדה התעופה הסואן ונע בדרכו שלו, לעבר הרוח.

הספד דפנה – בשם קבוצת "להבה"

דרור פלד - קבוצת להבה

הידיעה המצערת על מותו של דרור בטרם עת, התקבלה ללא הכנה מוקדמת ועוררה בנו עצב רב. המחשבה על כך, שלא נזכה להיפגש יותר לעולם, פשוט בלתי נתפסת.

מאז ומתמיד היינו ביחד, באותה קבוצה. ביחד, ישבנו על הסירים בפעוטון. ביחד, עברנו לגן וו', שהעסיק לא מעט את מוסדות הקיבוץ, את ועדות החינוך והעבודה ועלה בשיחות הקיבוץ. ביחד, בחרנו שם חדש לקבוצה, (לקראת המעבר לכיתה א') קבוצת "להבה".

ביחד, גרנו באותו הבניין שבשכונת הרכבות וביחד, שיחקנו בהקמות במשחקי ילדות, שחלקם תמימים וחלקם שובבים. אספנו בולים. שיחקנו משחקי שולחן וקלפים. התגייסנו לשתול דשא. טיפלנו בערוגות תותים ובחלקה ניסיונית בקרבת הבית שלנו.

בתקופה מסוימת, יצרנו חבורה, אתם הבנים ואני הצטרפתי אליכם. הרבינו להתחבא בין עצי חורשה מבודדת ולהכין ערמות של כדורי בוץ ששימשו להתגוננות במלחמה. הפעילות הייתה סודית ביותר, אף מבוגר לא ידע לאן נעלמנו ומה התוכניות שלנו.

ביחד, התבגרנו והמשכנו למוסד "תבור", אחר כך התגייסנו לצבא. כשהשתחררנו כל אחד מאיתנו המשיך בחייו. דרור, עבר לחיות באליפז ומשם המשיך לחו"ל.

בשנים האחרונות גידל דרור מטע זיתים, למרות רגישותו הרבה לפריחתם. בכל התקופה המשיך מדי פעם להגיע ארצה, לביקור משפחתי בגזית. בביקורים טיפל דרור בהוריו במסירות, עד שהלכו שניהם לעולמם. שמחתי מאוד לראותו בכל אחת מהפגישות שלנו.

בפעם האחרונה שפגשתי את דרור, קיוויתי שיצליח לבוא למפגש בוגרי מוסד "תבור" אך הדבר לא הסתדר.

ננצור בזיכרון את האופטימיות שלו, את המחוות האופייניות לו, את חיוכו ושמחת החיים שלו. יהי זכרו ברוך.

הספד חבריו מהכפר באיטליה

פרידה מדרור

קרובי משפחה יקרים, חברים ומכרים יקרים,

הדרור שלנו עזב אותנו בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי.

הוא מת ברומא בדרכו לתל אביב.

אני מדגיש את דרור שלנו. הוא היה שכן שלנו. הוא חי לגמרי בקצה הרחוב שלנו בבית די קטן, מיקום אידילי, ישירות מעל סכר קטן.
קצת מבודד אולי. אם הוא רצה לבקר אחד מאיתנו או לעשות קניות בכפר, הוא נאלץ קודם כל לעבור קטע ארוך של דרך חצץ לא מטופחת במיוחד.

כבר מההתחלה, דרור וקלאודיה שלו, שלמרבה הצער נפטרו מוקדם כל כך, התאפיינו בפתיחות, ידידותיות ונכונות לעזור בכל מצב (חירום).

היית תוספת נהדרת לשכונה שלנו.

דרור לא נשאר לבד. היו הרבה מפגשים ספונטניים והוא תמיד היה מוזמן והיה נוכח בכל החגיגות, בין אם זה פסחא או יום הולדת או סתם ארוחה בבית של חבר.

היה לו מקום קבוע - במובן האמיתי של המילה - בפגישות השבועיות של פיטר, שם אנשים אכלו, דנו בדברים והקרינו סרטים.
דרור תרם לא פעם לשיחות בטיעונים מיוחדים שהתבססו על הרקע, דתו וניסיון חייו והרשימו אותנו.

כשהפגישה שלנו תתחיל שוב אחרי חופשת הקיץ, נתגעגע אליו מאוד.

הוא היה אדם נדיב, טוב ואוהב.

חבריו ברוקטדריגי