קיבוץ גזית

טקס פרידה 23.7.2024

נוכחים:

• בני ובנות המנוחה: עפר, רחלי, דפנה, רבקה והרן.
• בני ובנות הזוג: לידיה, איציק, אביב וצופית
• האחות: עליזקה
• נכדים
• נינים
• אחיינים ובני משפחותיהם
• חברי קיבוץ גזית

דברי מבוא

אורחים יקרים

אנחנו מתכנסים כאן היום לטקס פרידה, על-מנת לחלוק כבוד אחרון לחוה רוגע. זהו אינו טקס הלוויה רגיל, מפני שחוה ציוותה לתרום את גופתה למדע. במעשה זה, היא ממשיכה לתרום לחיים ולעזור לאנושות גם לאחר מותה. זוהי מחווה של נדיבות ואהבה לאנשים שהיא לא הכירה מעולם, אך סייעה להם במעשיה.

חוה נולדה ב-21 בפברואר 1929 בעיירה זדין שבגרמניה, להוריה מקס וגרטרוד לוין. בת שלישית במשפחה, אחרי רות ז"ל ועליזקה שתיבדל לחיים ארוכים. החיים בבית היו צנועים למדי. כאשר חוה נולדה היא חיה עם משפחתה בבית בן חדר אחד, שהורחב מעט לאחר מכן.

בשנת 1933, בהיותה בת 4 בלבד, עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. מקס, אביה של חוה נעצר ע"י ה-S.A, יחד עם עשרה בחורים יהודים נוספים. כאשר האב השתחרר, היה ברור להוריה של חוה שצריך לעזוב את גרמניה בהקדם האפשרי, ולהגיע לפלשתינה. לאחר מאמצים רבים, הצליח מקס להוציא 5 אישורים, וב-25 בספטמבר 1934 עזבו חוה ומשפחתה את גרמניה. כאשר האוניה "איטליה" עגנה בנמל חיפה, הגיעו לבית עולים בבת-גלים והעבירו לילה ראשון בארץ ישראל.

את ילדותה בילתה חוה בשכונת אחוזה בחיפה. בחוברת שערכנו במשפחה לפני כמה שנים, תיארה חוה כך את ילדותה בחיפה:

"גרנו בתוך חורשת אורנים; היו שם צנוברים; טיפסנו על העצים, אכלנו צנוברים ועם נפט ניקינו את השרף שנדבק. הייתה מרפסת מפח על-יד השירותים ממנה טיפסנו על גג הרעפים והתיישבנו עליו בשמחה".

יחד עם זאת, המים על הכרמל היו מאוד יקרים, ולמשפחה לא היה כסף. קערה עם מים לצרכי הבית ומקלחת שבועית בגיגית היו עניין שבשגרה.

בתקופה זו, הצטרפה חוה, בעקבות אחיותיה, לתנועת "השומר הצעיר", ובגיל 14 וחצי עברה לבית זרע אשר בעמק הירדן, וב-4 השנים שהייתה שם, רכשה חוה ערכים סוציאליסטיים שהנחו את דרכה בחיים. במקביל, גויסה חוה לשורות הפלמ"ח. התאמנה בעין השופט, הצטרפה לחטיבת יפתח, בה לחמה במלחמת השחרור.

לאחר המלחמה, חזרה חוה לקיבוץ עין השופט, שם הכירה את אברי לייכטר (לימים: לפידות), ניצול שואה שהיה שם במסגרת גרעין הנוער. הם התאהבו ונישאו, ולאחר מכן, בעקבות לחציה של חוה, הצטרפו לקיבוץ גזית. הם הקימו משפחה והביאו לעולם שני בנים ובת. עפר, אילן ז"ל, שנפטר בילדותו ומיכל ז"ל ששרדה שעות ספורות בלבד. חוה עבדה בצאן ואברי בגן הירק. הם בנו יחד חיים בגזית, כשהם משקיעים בפיתוח חיי הקיבוץ.

ברבות הימים, חוה ואברי החליטו להיפרד. חוה נישאה בשנית לדוד רודובסקי (לימים: רוגע), גם הוא חבר קיבוץ גזית. לחוה ודוד נולדו 3 בנות ובן. רחלי, דפנה, רבקה והרן. חוה תיארה את יחסיה עם דוד ככאלה שהתאפיינו בשקט ובשיתוף פעולה. חוה המשיכה לעבוד בצאן, ודוד עבר בין הצאן, הפרדס, המטעים והמפעל. בסופו של דבר עלו יחסיהם על שרטון, והשניים החליטו להיפרד.

חוה התמסרה לעבודתה בצאן, ופיתחה שיטות עבודה חדשניות שהפכו את עדר הצאן של הקיבוץ לרווחי ולמתקדם. במהלך השנים, היא הקדישה את מרצה לטיפוח ופיתוח עדר הצאן של הקיבוץ, ואף זכתה בשנת 1981 בפרס העבודה של ההסתדרות על-שם מרדכי נמיר כהוקרה על מפעל חייה בתחום החקלאות והצאן. בתעודת הפרס נכתב כך: "חוה פיתחה שיטה מקורית של גידול עדר צאן אינטנסיבי לחלב שנחשבת כפיתוח מקורי ישראלי; חוה דואגת לקיום וטיפוח הצאן ומחזיקה ביד נאמנה עדר של למעלה מ-1,000 ראש; היא פעילה בכל תחומי החיים החברתיים במשק ומשמשת מופת לרבים".

לא רק עדר כבשים גידלה חוה, כי אם גם משפחה רחבה ומלוכדת. 15 נכדים ביולוגיים, ועוד כהנה וכהנה ילדי בני-זוג-של, אליהם התייחסה כאל נכדיה שלה. ו-18 נינים (והיד עוד נטויה). חוה הייתה מוקפת בבני משפחתה, שהעריצו את מסירותה ואהבתה לטבע. חייה של חוה היוו דוגמה למסירות, עבודה קשה ואהבה לארץ.

יהי זכרה ברוך.

אמא יקרה לי - רחלי

‏את ואבא קראתם לי רחל בגלל שעבדתם יחד בצאן, שם התאהבת באבא והתחתנתם. את אהבת מאוד את רחל המשוררת, את שיריה, את אהבת ארץ ישראל, ואת הכמיהה שלה לילד ובית שביטאה בשיריה.

‏כמוה גם את אהבת מאוד את הכנרת. לפעמים לקחתי אותך לכל מיני טיולים באוטו, ככל שהיו לך כוחות וככל שהגוף איפשר, כך שאם היה כוח נסענו לכנרת. בדרך היית תמיד נזכרת ושרה שירי כנרת, ומספרת לי בערגה על התקופה שהיית בחברת הנוער בבית זרע, ועל כך שהיית חולה לעיתים קרובות כי הייתה לך רק שמיכת קוץ והיה לך קר בלילה, ‏ועל כך שהדרכת בטבריה והיית נוסעת לחניכות שלך באוטובוס ומטיילת איתן בטבע. הרבה פעמים הזכרת שההורים שלהן ביקשו ממך לא לקחת אותן לטבע כי זה שוחק להן את הנעליים ואין להם כסף לקנות נעליים.

היית ענייה בילדותך כשהגעתם לארץ, ותמיד הייתה בך המון חמלה ואהדה לחלשים לעניים ולזרים.

באחד מטיולינו הגענו לבית זרע. את מאוד רצית לראות את הבית שהיה ביתך בחברת הנוער. היה זה בית קומותיים עם מדרגות. הצלחנו למצוא אותו וזה מאוד ריגש אותך. ראינו את הירדן זורם למרגלות הקיבוץ, שהעלה זיכרונות של בילוי נעורים בטבע.

בחרנו לפתוח את טקס הפרידה הזה בשיר של רחל המשוררת על הכנרת, שכה אהבת:

ואולי- מילים רחל לחן יהודה שרת

ואולי לא היו הדברים מעולם

ואולי מעולם

לא השכמתי עם שחר לגן

לעובדו בזעת אפי

מעולם בימים ארוכים בימים ארוכים ויוקדים של קציר

ממרומי עגלה עמוסת אלומות לא נתתי קולי בשיר

מעולם לא טהרתי

בתכלת שוקטה ובתום

של כנרת שלי

הוי כנרת שלי

ההיית או חלמתי חלום.

הוי כנרת שלי

הוי כנרת שלי

ההיית או חלמתי חלום.

פרידה מאמא חוה - עפר לפידות

התקופה האחרונה לא עשתה חסד עימך.

הגוף התקשה לתפקד וגרם לך לאי נוחות קשה וכאבים עזים. מידי פעם הבליחו כמה שעות של חסד בהן מצאת מנוח ונחת. בעיקר סביב ביקורי המשפחה והטיול בקלנועית.

ממרום 95 שנותיך, נראה כי מיצית את החיים בהתאם לאמונות ולעקרונות שהדריכו אותך כבר מגיל הנעורים: יושר, יושרה, עבודה עם סיפוק, שיתוף, שוויון, הסתפקות במועט, התחשבות בזולת יחד עם עמידה על הזכויות ועל מה שנראה לך צודק והוגן, הערכה רבה למערכת החיים הקיבוצית שאפשרה לך לחיות כפי שאהבת אגב טיפול וטיפוח ילדיך.

עלית ארצה בגיל 5, ילדה קטנה שיחד עם משפחתה ברחה מגרמניה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, ועם התובנה של אימך, כי איומיו ב 1933 יהפכו גם למעשים.

דרככם בארץ של טרום הקמת המדינה הייתה רצופת חולי, מחסור, היעדר אמצעי קיום, היעדר תנאים מינימליים, חוסר בטחון כלכלי ואישי ועוד.

אחיותיך ואת לא יכולתן להשלים לימודיכן ונאלצתן בגיל צעיר מאוד, סביב כתה ז'/ח' לצאת לעבודה.

הצאן היה ונשאר אהבתך וגאוותך. יותר משבעים שנה של חייך בילית עם "...ריח הזבל ניחוח חציר...". למרות השכלתך הפורמאלית המועטה, היית אוטודידקטית ולמדת בעצמך ובעזרת אחרים שורה של נושאים: גנטיקה, מתמטיקה, שפת תכנות בייסיק, תורת החי ממש מהחי והשטח ועוד. ראשך הפתוח וחשיבתך היצירתית יחד עם הסקרנות להבין מ"היכן צומחות הרגליים" וחושים טכניים מפותחים, הביאו אותך לשלוט במגוון פרקטיקות של מערכות מכניות וממוחשבות כאחת.

היית חלוצה בהשבחת גזע הכבשים האווסיות ע"י הזרעה מלאכותית, פיתוח גזע חדש אשר היה אות ומופת לכישוריך, ואף זיכה אותך בהכרה רשמית של המוסדות בישראל.

השפעתך עלי, כאחת שמיעטה לנכוח פיסית בחיי ביום יום לאור אורח חיי הקיבוץ של אז עם הלינה המשותפת, שעות הבילוי המועטות עם ההורים (שחלק נכבד מהן בילית בעבודה) והנטייה הייקית למעט בביטויי אהבה מוחצנים ושיח סתמי, עולות בזיכרוני מספר תמונות ואנקדוטות:

• ימי הולדתי בהם 'לקחת שבת' על מנת לבלות עימי והיינו יוצאים לשדה לחזות בפריחת הכרכום. זה היה בערך היכן ששער הקיבוץ של היום. מדרון הכרכומים.
• חגיגת יום הולדתי בערב עם הקבוצה – שעבורה הפקדת בידי את הבחירה באיזו משתי השמלות היחידות שלך לבוא, חריג אל מול המכנסיים הרגילים.
• אילן – אחי הצעיר שנפטר בגיל 3 ממחלה – טאבו שאסור היה לדבר עליו וכל אזכור שמו היה גורם לך לצער כבד. רק תמונתו הייתה בחדרך.
• "עונת הקביים" – החלה כאשר גלעד שב מקיבוץ המעפיל עם זוג קביים מעץ מהוקצע למשעי. הלכנו לחפש קרשים מתאימים בערמה ליד האורווה. מצאנו קרשים המאפשרים התקנת קביים. לא הפסקתי להתמרמר על כך שאינם מהוקצעים כראוי. הבהרת לי שלא חייבים כאלה כמו של גלעד וגם אלה שאנחנו נבנה יעשו את העבודה. אכן עשו. למדתי להוציא מהקיים את המיטב.
• לימדת אותי את האותיות הלועזיות הרבה לפני לימודי האנגלית בכיתה, לרבות חיבורן למילים באיות הגרמני.
• ערב יציאתי לטיול תנועה, עת ארזתי התרמיל והתלבטתי איך לסדר את קופסאות השימורים וכמה לקחת, אמרת כי על הגב ניתן להעמיס הרבה. לקחתי יותר שימורים. היה כבד בטיול...
• אכיפה, רכיבה ושליטה על מלונה וצ'יניטה לימדת אותי כבר בגיל צעיר מאוד. כך גם חליבה, האבסה, הוצאת זבל (גם מהבית...), מילוי שקתות, פיזור קש בדיר, שליטה בעדר כבשים ושימוש במשכוכית, תצפית על השטח לאיתור זאבים, שימוש באקדח להגנה עצמית, נשיאה הביתה של טלה שהומלט במרעה, ובהמשך גם גזיזת הכבשים.
• קדושת השינה. אוי למי שירעיש ויגרום להערתך טרם עת. מקודש אצלי עד היום.
• חוקי ההתנהלות בחדרך הכוללים שמירה על הניקיון והסדר, החזרת כל דבר למקומו כי יש היגיון לכל דבר (ורוב האנשים פשוט לא מבינים ההיגיון.... תישאלו את העכבישים...).
• בהיותי בגיל 16 נולדה ריבקי ואני התנדבתי להחזירכן הביתה מבית החולים לאחר תדריך שקיבלתי ותיק תינוק. כך גם לאחר לידת הרן. הרגשתי, מבוגר אחראי.
• במלחמת ששת הימים עת שימשתי כרכז הפרדס ויצאתי לטפל בהשקיה בחשיכה – ציידת אותי באקדחך להגנה עצמית.

'דמות אימי' אותה נשאתי מילדותי הייתה של אשת עקרונות, חזקה, חכמה – חוכמת חיים ושכל ישר, אוהבת הארץ והקיבוץ, אשת ערכים, מסורה לעבודה עד אין קץ, מסתפקת במועט ומקפידה על אורח החיים הקיבוצי גם כאשר סדקים החלו לבצבץ פה ושם.

אחת שטרם המצאת ה DO IT YOURSELF כבר נהגה כך בעצמה ואת זה הנחילה גם לי, אחת שיש לה דעה על הסובב ולעיתים טורחת לא להסתירה גם אם איננה פופולרית או איננה קלה לבליעה. עיצבנו אותך כל מיני 'טמבלים' שלא מבינים. לעיתים נשאת עימך כעסים, אך הללו התפוגגו עם הזמן.

חותמך ניכר בשורה של ערכים הטבועים בי עמוק בעיצובך הישיר: חתירה למצוינות, אהבת הארץ דרך הרגליים, התגברות על קשיים, מעשים לפני מילים, הבטחות יש לקיים, דוגמה אישית, מסירות בכלל ולעבודה בפרט, ביקורתיות ובדיקה – לא כל מה שאומרים אנשים נכון, אמונה ביכולת האישית - השמיים הם הגבול.

אהיה תמיד אסיר תודה לך על כל שנטעת וטיפחת בי, על כל מה שהבהרת לי כי איננו מקובל, על ששימשת לי מגדלור לחיים, שאת נגוהותיו אשא לעד בילקוט החיים הפרטי שלי.

רחשי כבוד עצומים על מי שהיית, על מה שעשית עבורי – עבורנו, והערכה ענקית למורשת הייחודית שלך.

באהבה וגעגוע מעומק הלב,

עפר

פרידה מהאימא הכי מיוחדת בעולם - דפנה

כשהייתי ילדה קטנה, נהגת לומר לי: "דפנה'לה, את ילדה כל כך טובה - אפשר לגדל עוד 10 ילדים כמוך!" אבל, פעמים רבות, אני חשבתי שההפך הוא הנכון. השנים חלפו, אני התבגרתי ואת הזדקנת. בשיחות האינטימיות ביותר שלנו פתחנו את הלבבות, וגילינו זו לזו סודות כמוסים, נגענו בנושאים הכי אישיים והכי כואבים שלך ושלי.

אתמול בבוקר, החלטתי שהגיע הזמן לעדכן את רשימת הנכדים והנינים, כפי שביקשת ממני לבצע ולהביאה אלייך. ממש לפני ימים אחדים, כששוחחנו, אמרת בפסקנות: ״דפנה, הזמן שלי הוא לא אותו דבר כמו הזמן שלך. הזמן שלי אוזל״. אני הבנתי ממילותייך שאת מרגישה ויודעת מה צפוי לקרות.

למרות, שלעולם אין לדעת כלום, רק לפני שנתיים, אמרת לנו שנתכונן לפרידה ממך. אנחנו כתבנו (ביחד איתך), חוברת זיכרון וסיפור חיים. הרעיון מצא חן בעינייך, כי ילדייך, נכדייך ואוהבייך כתבו לך וכתבו עלייך. לפתע, המציאות השתנתה. החלמת מהקורונה, קמת על רגלייך וחזרת לתפקד באופן עצמאי. בכל יום יצאת לטייל בקלנועית. בשעות הערביים הקרירות, אהבת לבוא לבקר אותי, לשתות קפסיטו. עם חלב מוקצף מהמכונה.

ההתדרדרות במצבך הגופני ובמצב רוחך הניעה אותנו, (כמו שהיה לפני שנתיים), לקיים סבבי לינה אצלך. דברים מאתגרים רבים ליוו אותך ואותנו בתקופה האחרונה, שלא עשתה עימך חסד. בצעירותך היית רגישה ואלרגית לכל דבר כמעט, הרי שבעת האחרונה, על אחת פי כמה וכמה. לרגעים, הרגשתי שאת ממש מתייסרת ונאבקת. ביטאת רצון עז שיסתיים הסבל.

כך, באחת משיחותינו, אני ביקשתי ממך מחילה על הדברים שקרו בעבר, כאשר התרחקתי מאוד ממך ומהקיבוץ ונסעתי לברלין. סיפרת לי כי ליבך נקרע מדאגות ומתסכול, עד שחזרו בדיקות דם תקינות שלי ושל אדרי. תיארת כיצד היית באה כל יום לחליבה בצאן ומסתירה את דמעותייך מתחת לכובע ולמטפחת.

דיברת איתי על זיכרון ילדות שלך, כאשר דחפת את אחותך עליזקה מהמדרגות ונבהלת כאשר היא נפלה...אהבת אותה, הרגשת כאילו אתן תאומות.

לאחרונה, כשהיית נתונה להשפעתן של תרופות ההרגעה, היו לך הזיות. ערבבת בין דמיון למציאות. לילה אחד הזכרת חלב שנוזל למטה וסיפרת על שטיפת מכון החליבה בהרבה מים. לילה אחר דיברת על צוות עובדי הפרדס שכביכול היו שם בחוץ. הצבעת לעבר החלון ואמרת לי כך: "הכול מאורגן. תקראי פה למישהו. כל האנשים שם בחוץ, הם מאנשינו". לא הבנתי וגם את לא הבנת: "מה הולך פה?" חשבתי שכנראה חלמת. ניסיתי ככל יכולתי להרגיעך.

ביום שישי האחרון, שקעת בשינה שלווה ורגועה, סבלך פחת. באנו אלייך להיפרד, לבקש סליחה לבטא אהבה. כך, גם אני עשיתי. ואתמול, ישבתי לידך, ליטפתי את ראשך, הקשבתי לנשימתך האחרונה. נוחי בשלווה אימא יקרה, אני אוהבת אותך ומתגעגעת לשתות איתך קפסיטו.

חוה ל. - ישראל מאש

הכרתי אותה בתור ילד בן 24 כשהתחלתי לעבוד בצאן בסוף שנת 1971.

חוה הייתה אז בשיא כוחה. יוצאת למרעה אחרי החליבה בשלוש בבוקר, מזריעה 30/35 כבשים וחוזרת לקראת הצהריים לדיר, ולא הולכת הביתה עד שאחרונת הכבשים נמצאת מתחת לצל, והמעבדה נקיה כמו בית חולים ומוכנה לעבודה למחרת היום.

ואני הצעיר מנסה להבין איך אפשר להיות כל כך חזקה כדי להספיק לעשות כל יום את אותה השגרה בדיוק של יקית ובאהבה בלתי מתפשרת. כי אצל חוה אין פשרות בעבודה עם בעלי חיים.

ואם אחרי כמעט 20 שנה של עבודה ביחד הייתי צריך להגדיר את חוה בכמה מילים בלבד, הייתי אומר: עקשנית, דייקנית, יצירתית, למדנית, ודוגמה אישית לכל הסביבה.

חוה שאני הכרתי לא הייתה דברנית גדולה על ענייני קיבוץ, אבל זה לא אומר שלא הייתה לה דעה. ואם הייתה צריכה להביע דעה על מישהו, זה תמיד היה קשור לעבודה ולא לדיבורים.

היא הייתה בלתי מתפשרת ומאוד ביקורתית, אבל אפשר היה לשמוע את הדעות שלה אך ורק בחמש בבוקר אחרי ההזרעות, או לפני היציאה למרעה.

החיים של חוה הסתובבו סביב הצאן והמשפחה, וכל המחשבות שלה היו אז איך לחבר בין שני העולמות האלה בצורה הכי מוצלחת. לדעתי בשניהם הצליחה בצורה מעוררת השראה.

הסופר הברזילאי פאולו קואלו כתב "אחד מהשקרים של העולם הם, שאנחנו מאבדים את השליטה בחיים שלנו ומאותו רגע הגורל שולט בנו". האמרה הזאת לא התאימה לחוה שגם בימים אחרונים של מחלה וכאב ניסתה בכל כוחה לשלוט על חייה כפי שהייתה רגילה להם כל השנים.

ולא משנה מה הסביבה אומרת, תמיד שמעה את היושר הפנימי שהנחה אותה בכל דרכה .

חוה, אני אזכור אותך תמיד בתור חברה שהייתה לי דוגמה לחיים.

ישראל מאש

פרידה מחוה - מיכל קריספין

את צעדיי הראשונים בגזית עשיתי לפני 65 שנים, כשטרם מלאו לי שמונה עשרה, ומשאת נפשי אז הייתה, לעבוד בצאן. שאיפתי התגשמה בשלהי אותו קיץ, ובמשך ימים ארוכים הייתי מבלה בכיף עם דוד– דווק'ה, מעלות השחר ועד לשקיעה במרעה מוואדי חמוד ועד דנה – הלוך ושוב עם עדר יבשות של למעלה משבע מאות ראש.

דוד היה הרוגע הראשון שהיכרתי, והוא אכן היה רוגע לכל דבר ועניין. השנייה לבית רוגע שהיכרתי, הייתה דפנה, כשבאחד הימים באותה עת פגשתי באופן די מפתיע תינוקת מתוקה מונחת לה בשלווה באחד האבוסים. חוה, שהייתה אז בחופשת לידה, הגיעה לבדוק האם הממלכה ממשיכה לתפקד בהיעדרה. למזלנו הטוב, המבחן עבר בשלום.

בחלוף הזמן, בנסיבות משתנות, היכרתי גם את שאר בני הדור השני, מעופר ועד הרן, עם שלוש הנסיכות שביניהם. הרן ואמיר, בני, התחנכו בקבוצת "חצב" וצמחו באותו הגן. הייתי פוגשת את חוה בשעות הערב המאוחרות, מגיעה לגן, אחרי שהאמהות המודאגות האחרונות סגרו תריסים וחלונות, והיא באה בעקבותיהן על מנת לפתוח את התריסים והחלונות, כדי שהאוויר הצח יעשה את דרכו פנימה. ערב ערב התרחשה מין דינמיקה מעניינת שכזאת...

כמי שנולדה וגדלה בקריית ביאליק, מעוז העדה הייקית, מצאתי בחוה הרבה מן המשותף עם הנשים שהיכרתי משם, ולא בכדי. היא הייתה ייקית קלאסית. עם החריפות המחשבתית, העמדות הנחרצות, הרצינות, תחושת האחריות והמסירות לאין קץ. עולמה היה מחולק בין המשפחה שהלכה והתרחבה, לבין הדיר, שבקידומו השקיעה את הראש ואת הנשמה. הנושא של טיפוח העדר ויצירת הזן המוכלא המעורב, קרמו עור וגידים במידה רבה בזכותה. המעבדה שהקימה לפיתוח נושא ההזרעות, הייתה כמעשה פלא. בתוך הדיר המאובק והמכוסה בגללים, נשמרה מעבדה סטרילית, שמעטים זכו להיכנס אליה, וחוה, כמו מדענית מן השורה הראשונה, ניהלה אותה ביד רמה.

אני עצמי נאלצתי להיפרד מהעבודה בדיר עם לידתה של בתנו הבכורה איילת, אבל דודו, אישי היקר, המשיך לעבוד לצדה של חוה עוד שנים ארוכות, כך שתמיד הייתה בינינו קרבה מיוחדת. בזכות פועלה קבלה חוה את פרס העבודה על שם אורה נמיר, למרות שדי התחמקה מאור הזרקורים. היא הייתה צנועה מאוד, בחייה ובהליכותיה, והסתפקה תמיד במועט, במה שהיה נחוץ והכרחי בלבד. לצד הייקיות הנוקשה, היו בה חום אנושי, חוכמה וצמא לשיחה טובה וללימוד. היא הייתה אוטודידקטית, והייתה בין ראשוני הוותיקים שהשתלטה על רזי המחשב ומכשוליו.

היא הייתה מאוד מיוחדת בנוף הקיבוצי שלנו. דוהרת על הקלנועית כמו נערה פוחזת, פוגשת אנשים לשיחה חטופה וממשיכה להסתגר בביתה, מכינה לבנה למוקיריה ומגיחה, ככל שהיא מסוגלת, לבדוק מה חדש בצאן. כשהתאפשר לה, הייתה באה לבקר את אחותה, עליזקה, בבית הסיעודי שלנו, והן היו משוחחות שעות ארוכות. איש לא ידע על מה. בשנותיה האחרונות ליוו אותה בנותיה ובניה בדאגה, במסירות ובאהבה רבה . היא הייתה מבורכת, ויבורכו גם הם על כך .

אהבתי אותה, והיא תחסר לי מאוד. יהא זכרה ברוך.

מיכל קריספין – 23.7.2024

צעירה נצחית - טלי גורן-ספיר

בשנת 2021, התבקשתי על ידי ילדיה של חוה לכתוב את סיפור חייה ולערוך אותם כספרון, מזכרת לפועלה לדורות הבאים. באותם ימים מצבה הבריאותי של חוה לא היה טוב ונראה היה שהגעתי ברגע האחרון, כשבקושי יכלה לאמת ולהוסיף פרטים. הספרון יצא לאור ואיתו גם חוה, היא שבה כמו עוף החול לחיים. כשהייתי צעירה הצטרפתי לצוות הצאן, הפכתי צמחונית והייתי תלמידתה של חוה, כך גם רבים רבים היושבים כאן בטקס הפרידה ממנה, שאם היו נעמדים לתמונה, הייתה נוצרת כאן שורה ארוכה ארוכה. לא הזכירו את תחביבה של חוה לפתור תשבצים, שהייתה גם דרך ליצור קשרים עם אנשים צעירים, ובאמת הגיל הממוצע הנמצא כאן בטקס הפרידה, נמוך וגם הוא מצביע על מי שחוה הייתה.

טלי גורן-ספיר

לסבתא חוה - הרן

⁃ זאת ששמרה עלי מכל משמר, ישבה ליד המיטה עד שאירדם, אוי ואבוי למי שרק העיז לסגור את החלון - ״חם לו!״

⁃ זאת שסחבה אותי על הגב, גם אם כבר הכוח נגמר

⁃ מי יביא עכשיו גזר לסייח? מי יקטוף עשבים לאימא שלו?

⁃ כששלחו אותי לשמור עליך בלילה, הייתי ישן כמו תינוק בידיעה שתשמרי עלי מכל משמר. ידעתי שברגע שתדעי שצריך לדאוג לילד הקטן, תמיד תהי הראשונה להיות שם.

⁃ בפעם האחרונה, פשוט ישנת לך שם בשקט, ושאלתי איך תוכלי להמשיך לשמור עלי ככה?

⁃ אז הכבשים בצאן, אלו שליווית למרעה עד לא מזמן, ממש מחכות לך, לא בדיוק מבינות לאן נעלמת. מה זה צריך להיות סבתא, מספיק לשכב ככה, יש חליבה. מישהו צריך לסדר נכון את הגביעים, להרים את העטין, ולוודא שהכול בזווית הנכונה.

⁃ אימא, אני יכול להמשיך לדבר כאן עוד שעה שלמה, אבל את אישה של מעשים לא של דיבורים. יאללה, מספיק להתלונן, צריך לקום לעבודה. בגדי עבודה ונעליים עדיין מחכות לך בכניסה לבית.

⁃ עכשיו השערים בקיבוץ יכולים להפסיק לדאוג

הרן

זיכרונות - רבקה

לאמא תמיד הייתה חיבה יתרה לבעלי החיים.

אולי בגלל שהם מחזירים אהבה ללא תנאי ובשפע, אולי גם כי הפרווה שלהם רכה וחמימה, ואולי בגלל שהם לא שומרים טינה ולא מתחשבנים על כלום.

לא צריך להתאמץ כדי לשמור על היחסים איתם. רק ליטוף, חמלה, וגם קצת אוכל אף פעם לא מזיק, לאהבה..

קיבלתי מאמא את האהבה לבעלי החיים, ובעצמי התמלאתי בה משחר ילדותי.

בילדותי, אמא הייתה נוהגת בערב ללוות את הרן לבית הילדים, ולי, השאירה בלילה מכתב, אותו מצאתי למחרת בבוקר ליד המיטה, ובו כתבה לי בכל פעם כמו לחיה אחרת. למשל, "לסייחה הצוהלת שלי..." או "לגדייה הפזיזה שלי...". תמיד בבוקר חיפשתי קודם כל את המכתב הזה.

בלילות לפעמים הייתי ערה. וקרה לא פעם שרצתי בלילה לבית של אמא, ומשם לצאן! שם אמא עבדה, לפעמים גם בלילות! משם אמא החזירה אותי לבית הילדים.

לימים עבדתי איתה בצאן, וגם רכבתי על הסוסים ויצאתי למרעה. אמא יצאה שנים רבות למרעה. ובשנים האחרונות סיפרה לי, שזו גם הייתה לה דרך להתמודד עם הכאב על אובדן אילן בנה, שנפטר כילד בן 3 בבית הילדים. היא סיפרה לי שהייתה בוכה במרעה מתחת לכובע.

אמא אהבה את השוויון בקיבוץ, כי בסביבה שבה גדלה באחוזה, בחיפה, הייתה לבריות עין צרה. במיוחד ל"ייקים" שגרו בשכונה שלה. עין צרה על חוסר הכל בו חייתה המשפחה, כמו למשל הבגדים הבלויים איתם נאלצה ללכת לבית הספר.

אמא סיפרה גם שבקרב משפחתה היא תמיד ויתרה לטובת האחרים, והייתה בוחרת בנתח הקטן לטובת אחיותיה הגדולות ממנה.

בקיבוץ היא אהבה את השוויון בין כולם, ואת החלוקה ההוגנת, אבל עדיין תמיד ניצלה הזדמנויות לוותר לאחרים כשהגיע תורה לממש זכאות כלשהי, ונמנעה מלהתחשבן על קטנות כגדולות, זה היה מיותר בעיניה. תמיד ויתרה למען חבריה מהקיבוץ ש"כרגע הם יותר צריכים".

הצניעות הזאת הלכה איתה יד ביד לאורך כל הדרך, ממש כמו בשיר של רבי עקיבא, שהיה גם איש צנוע, ורועה בין הרועים.

אבל השיר שבחרתי לשיר היום לאמא ולכולנו הוא "ערב מול הגלעד". כתבה אותו לאה גולדברג והלחין מיקי גבריאלוב. לאה גולדברג כתבה את השיר הזה בימי קום המדינה לאחר שביקרה בקיבוץ אפיקים שליד הכינרת. שם לאה ראתה לראשונה דיר כבשים וגם בית ילדים. שניהם השאירו בה רושם עמוק.

ברגישות האופיינית לה כל כך כתבה אז –

"ישוב טלה אל חייק האם,
ישכב בדיר וירדם,
והכבשה תישק אותו,
והיא תקרא אותו בשם".

ובעצם זו הייתה מעין השלמה של החלק החסר בפאזל של התמונה האידילית והפסטורלית כפי שהצטיירה בתוכה, וכפי שחוותה אותה באותו ביקור.

בחרתי את השיר הזה גם כילדת קיבוץ שגדלה בבית ילדים, וגם כבת של רועת צאן, ובעיקר כי כל זה הוביל את חיי בכמיהה לבניית בית חם ומשפחה, כמו זו בה אני חייה היום.

אבל רק תדעו! שאמא תמיד המשיכה לומר, שהלינה המשותפת הייתה הרבה יותר טובה מכל לינה משפחתית אי פעם! ואני די בטוחה שהיא בעיקר התכוונה לחיים בהם היא גדלה, עד שהגיעה לקיבוץ שם פגשה את אהבתה לבעלי החיים, ועוד כמה אהבות...

אוהבת אותך אמא, וכבר מתגעגעת!

בתך רבקה

חוה רוגע ז"ל - אסתרק'ה

זכיתי ברקע משותף מימי אחוזה, גדלתי לאור סיפורי אחוזה. שתי אחיותיי ואחי הגדול היו סביב גילאי שלושת האחיות לבית לוין- למדו באותן כיתות, אותם מורים. מילדות עזרו בפרנסת הבית - טרם ביה"ס חילקו לחם שאפה אבא שלנו השכם בבוקר במאפייה. אנשי קשי יום בהישרדות בפתרונות, הורי עשו רילוקיישן, איתי, ילידת אחוזה, בת 8 חודשים לקיבוץ דגניה ב, שם כבר הייתה אחותי בחברת נוער. עדיין בת שבועיים כבר הייתה לי רות לבית לוין דודה בנישואיה לאח אימי, בנימין דומיניץ (סיפור יום החתונה, והקשר אלי כתבה רות בספרה).

בכל ביקור שהיינו מבקרים את סבא וסבתא באחוזה, אמא הייתה ניגשת לדירתם הדחוסה וקטנה של גרטרוד ומקס ובעיקר דיברה עם מקס והוא צחק- זיכרונות של פעוטה וקצת ילדה.

בקיצור - כשכולם היו דודים מתי שהוא הופתעתי שרות ולכן אחיותיה, בעצם קשורות בתוקף נישואים - הקשר היה טבעי.

להדגיש שאימי ואחיה היו מאוד קשורים- המרחקים נגמעו באילתורים ובוודאות של מפגשים כולל ביננו בני/בנות הדוד והדודה.

ומכאן הקשר האמיץ לחוה... עם המעבר שלי לכפר תבור והקונצרטים הקאמריים בגזית... הבאתי את רות, אחותה מעין דור

וחוה ביוזמתה הציעה לשמור לנו מקום, אם אני רוצה, רציתי.

גם כשרות פסקה מלהגיע לקונצרטים, חווה המשיכה באדיקות בשמירת המקום, בשלב מסויים ביקשה שלא אצלצל אליה כי מתקשה לשמוע, רק שאסמס עם מספר המקומות שרוצה והכל יסודר, כך היה.

יש ששכחתי, חוה סימסה בשאלה האם מגיעה וכמה מקומות...

יש שכתבה 'שמרתי לך...'

בדיעבד, כשלא הגעתי ולא הודעתי שלא מגיעה.... חינוך שקט... לקח זמן עד שלמדתי לסמס זמן סביר מראש שלא מגיעה.

כתבה בכתב יד רוטט על מפיות אוכל או פיסות נייר "שמור" והניחה על הכורסאות הסדורות (לרוב בשורה ראשונה).

לכל קונצרט אפתה עוגה ופרסה לחתיכות מ ד ו י י ק ו ת ושוות גודל.

בזמנים שלא התכוונה להגיע לקונצרט, גם שמרה מקומות וגם הביאה את העוגה !

לקונצרטים נעטפה בכובע ושכבות גם כי קר וגם הקושי לשבת זמן ממושך.

בהפסקה הייתה קודם מתעניינת בהתרשמות מאיכות הביצוע, ורק אז מביעה את שלה- לרוב מאוד מאוד נהנתה.

בשנים הראשונות, עוד הייתה מגמיאה בדיר, לפני או אחרי או חותכת בהפסקת הקונצרט, משהו מעין זה ...

חוה הייתה לי מקור גאוה והשווצתי בה בפני אלה שהבאתי לקונצרטים.

הרצינות והאחריות כערכים מובנים מתקיימים הווים שלא תלויים בנסיבות ותנאים.

הרבה מאלה נמצא בכן.ם ילדיה.

עוד זכויות שפגשתי, בכן הבנות בזמנים שונים בחיי, ותמיד המפגש/ הגילוי היה משמעותי ונמשך! כל אחת בייחודיות שבה-

אה, דפנה... ממשיכה בשמירת המקומות - קצת באילוץ שלי... תודה.

פרידה נמשכת פה לכם.ן מעבר קל עם עושר ומלאות החיים בעוצמות והיופי שבכן.ם

אוהבת

אסתרקה חלאק (שידוסר/דומיניץ)

אני מבקש לסיים בכמה מילות תודה - אדר

ראשית, לכל הקהל היקר שנמצא כאן, והגיע לחלוק כבוד אחרון. תודה מיוחדת לכל מי שתרם ושיתף בדבריו. ותודות שאין די מילים בפינו בשביל להביע, כלפי מי שחלק עם חוה את רגעיה האחרונים:

בראש ובראשונה לרחלי, בתה הגדולה של חוה, אחות במקצועה, על חודשים ארוכים שהיית צמודה לסבתא וטיפלת בה במסירות ובסבלנות.

מאיה, אמר, מיכל ניניו, חנה גולדמן, איתי, משה קמחי, כרמל.

תודות לדניאל, וכל צוות הצאן לדורותיו.

תודה לצוות ההוספיס בית של שירותי בריאות כללית.

תודה לצוות של בית חולים פורייה.

ולכל המשפחה היקרה שלנו.