תאריך לידה: 13.03.1927
תאריך פטירה: 11.12.2017
הרצל ארקין, שנקרא בפי כל הרצק'ה, נולד בעיירה ז'טיל, שהייתה אז חלק מצפון מזרח פולין, עיירה שרוב אוכלוסייתה הייתה יהודית. מתוך 4 בתי ספר אחד היה פולני ציבורי ושלושה יהודים. שפת הרחוב הייתה יידיש אבל מי שלמד בבית ספר של רשת "תרבות", ידע גם עברית.
הרצק'ה היה בנם הרביעי של הוריו יצחק ואלטה-נחמה להם היו חמישה ילדים. מקור הפרנסה של הוריו היה חנות למוצרי ברזל.
בגיל הגן נשלח הרצק'ה לרשת "תרבות" אך משהתחיל ללמוד עבר לתלמוד תורה ומשם לישיבה בעיר סלונים, ולמרות שהיה בחור ישיבה למד חשבון, היסטוריה ופולנית בנוסף ללימודי התנ"ך והגמרא.
ילדותו הסתיימה בבת אחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהסובייטים השתלטו על המחוז. האב נאלץ לסגור את החנות ולעבוד כמנהל חשבונות ומצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר. האחים הגדולים עזבו את הבית אבל מערכת החינוך הסובייטי השאירה את הרצק'ה במסגרת השכלה טובה.
עד שביוני 1941, כשהוא בן 14 כבשו הגרמנים את העיירה ומה שנחשב לרע תחת השלטון הסובייטי הפך לאיום ונורא תחת ידם של המרצחים הנאצים.
סיפור זיכרונותיו של הרצק'ה מתקופת המלחמה, דומה לסיפורים של יהודים רבים ובאותה מידה גם אישי כמו כל שאר הסיפורים. השנים הנוראות ההן מספרות איך יום אחרי יום, אירוע אחרי אירוע חיו בני אדם תחת רשעותם של בני אדם אחרים וניסו בכל כוחם רק להחזיק מעמד. ימים ולילות, שבועות וחודשים של פחד מהבלתי ידוע ומהידוע גם יחד ליוו את הרצק'ה. זוועות המלחמה ליוו את הרצק'ה לאורך כל ימי חייו. לפעמים היה מוכן לספר אבל לרוב ביקש שלא, כדי לא לחזור על המלים שמחדדות את הזיכרונות הנוראים ההם. הרצק'ה היה נוהג לומר שהיה לו מספיק קר לכל החיים. במלים מעטות אמר הכל.
בשמונה במאי 1945 היה שוב אדם חופשי. במסדר האחרון שערכו האמריקאים עמד הרצק'ה בקבוצה של יהודי מזרח אירופה ושר איתם את התקווה. הוא ידע שהיעד הבא הוא ארץ ישראל. הדרך לארץ הייתה אף היא רצופה מהמורות. כשהגיע לאיטליה נודע להרצק'ה לאושרו הגדול שאמו ושתי אחיותיו שרדו אף הן את השואה ושם נפגשו. שם גם צורף לגרעין עלייה של השומר הצעיר – גרעין "ניצן" שיחד איתם עלה באוניית המעפילים ווג'ווד ביוני 1946. על האונייה תלו המעפילים שלט אל מול עיניהם של האנגלים וכך היה כתוב: "שרדנו את היטלר. המוות אינו זר לנו. שום דבר לא יעצרנו בדרך למולדתנו העברית..." מחשבות ודאגות רבות עברו בראשם של הרצק'ה וחבריו אבל דבר אחד היה להם ברור – הם השאירו את הגולה מאחור לתמיד, פניהם לחיים עצמאיים בקרב עם ישראל.
לאחר שהות קצרה במחנה העולים בעתלית עבר הרצק'ה עם חברי הגרעין לבית זרע, שם במסגרת של חברת נוער השלימו שנת לימודים. את הנעורים שאבדו לא היה שום גורם בעולם שיכול היה להשיב להם. במלחמת העצמאות השתתף הרצק'ה בקרבות בעמק הירדן וביחיעם. חברי בית זרע ניסו לשכנעם שיישארו לבנות אצלם את ביתם אבל הם לא שעו להפצרותיהם וכך הגיעו לחדרה, לגרעין המייסד שיעלה לטירה להקים את קיבוץ גזית.
מהשבר וההרס של החיים בגלות, כינס הרצק'ה את כל כוחותיו לבנייה של חיים מלאים. למרות שלא התחנך בתנועת נוער חלוצית, רעיון החיים בשיתוף ושוויון מצא אצלו בית חם. כבר בטירה החל הרצק'ה לבנות. הוא הקים יחד עם שאר החברים צריפים למצטרפים - הפוניאלדות שעברו לנקודת הקבע. כאן בגזית הפך הרצק'ה לחלק מכל קיר שנבנה וכעשרים וחמש שנים גם ריכז את תחום הבניין בגזית. מצפונו כיוון אותו להיות תמיד ישר כמו פלס הבניין.
את אמירה פגש הרצק'ה כאן בגזית. היא עבדה בנוי ובזמן שזרעה פרחי נוי בשטח אדמה בין הבתים, שטח בו הסתובב הרצק'ה כחלק מעבודתו, הם התקרבו וזרעי הקשר נבטו לכדי זוגיות. בפסח 1957 נישאו הרצק'ה ואמירה ובשנת 1964 הצטרף אלישע, המשפחה התרחבה בשמחה גדולה.
המבנים הפיזיים הם אחד מעמודי התווך המשרים בכל אדם תחושה של ביטחון. על התחושה הזאת היה הרצק'ה אחראי במשך שנים רבות. אוטודידקט היה הרצק'ה וכמעט כל מה שידע לצורך תפקידו, למד בעצמו. הקיבוץ והמשק היו אז בתנופת התפתחות אדירה, היה צריך להקים הכל מאפס. הרצק'ה עמד מול תלונות ותשבוחות, כשמה שמנחה אותו תמיד היה צו מצפונו. הוא היה רגיש לאמת ולאנשים איתם עבד. רוב שנות עבודתו בבניין היה הרצק'ה קשור לפועלים מהכפר השכן שלנו ובמיוחד למחמוד. בראיון שנתן לנערים מהמוסד החינוכי שלנו אמר שמפריע לו לראות שחברים לא יושבים ליד פועלי הבניין בארוחות – "זה באמת נוגד את העקרונות והדיבורים היפים שלנו", אמר לצעירים.
בשנת 1981, פרש הרצק'ה מריכוז הבניין כשהוא משאיר בחצר הקיבוץ אין ספור טביעות אצבע – מבתי המגורים דרך מבני הציבור, מענפי המשק ועד בניית המפעל. באופן כמעט טבעי עבר הרצק'ה לעבוד ליד איליג במפעל שבנה. באותה השנה התקיימו סדנאות בקיבוץ ובדיווח בעלון אמר הרצק'ה שבקבוצה בה השתתף הועלתה דאגה למקום תעסוקה לחברים מתבגרים, "מתוך הנחה", כך אמר הרצק'ה, "שברגע שחבר ירגיש שאיננו תורם בעבודתו ולא מוצא את מקומו, כל תחומי החיים האחרים יפגמו."
הוא ידע על מה דיבר כי הכיר את עצמו ואת בני ובנות דורו. העבודה הייתה חלק מרכזי מחייו, הוא קיים את קריאתו של מאיר יערי "בראש וראשונה ידיים". בעשור האחרון לחייו היה מגיע הרצק'ה לבית העובד שהקימו, בדיוק כמו זה עליו דיברו שנים רבות קודם לכן. כל בוקר ובוקרו הגיע הרצק'ה, לא החסיר אפילו אחד.
את ליבו, רגשותיו ונאמנותו העניק הרצק'ה כל השנים לאמירה אשתו, לבנו אלישע ולשני הנכדים להם חיכה בין ביקור לביקור והיו גאוותו האמיתית.
יום הולדת 90 חגג הרצק'ה במרץ האחרון, 90 שנים מלאות בחורבן ואושר, הרס ושיקום, בנייה וצמיחה וזכות ליהנות מפירות המאמץ. נסגר מעגל חיים של הרצק'ה שטבע את חותמו והלך בדרך כל בשר.
בן 90 היה במותו
יהי זכרו ברוך
טלי ג.ס
הספד של אלישע
איש יקר, בעל נאמן לאימא, אבא נפלא, סבא דואג, אח מסור ולוחם אמיץ.
נולדת למשפחה עם 5 ילדים. אתה היית הילד הצעיר, הרצקל'ה הייתה קוראת לך אחותך דבורה. לא לזמן רב נשארת ילד. בגיל 14, ללא שום הכנה מוקדמת לקחה אותך אמך ואמרה לך: "מהיום בני היקר אתה סנדלר, תמיד תענה את התשובה הזאת כאשר תישאל מה מקצועך."
וכך נשלחת במקום אחיך הנכה אל השנים הכי קשות שיכול אדם לעבור, ממחנות העבודה ועד בורות המוות, הצלחת לשרוד שנים של רעב, קור, תנאים קשים ומציאות שאין דומה לה.
אחרי המלחמה החלטת להגיע לארץ ישראל, למרות שידידך הטוב מרדכי, אותו הצלת מספר פעמים בזמן המלחמה, אמר לך בוא ניסע לאמריקה, בחרת ללכת בדרך הקשה יותר, הצטרפת לגרעין של השומר-הצעיר, עשית צעד מבית דתי לחברה חילונית.
בזמן שעדיין עוד לא הייתה מדינה, לא הייתה מיטה חמה, אתה התחלת להיות חלק מהמפעל הגדול ביותר של הקמת המדינה והקמת יישוב חדש בארץ – קיבוץ גזית.
לאחר שנתיים לא קלות בטירה, יצאת לעזור לאחותך לצאת מהמעברה, ובמשך שנה שלמה עבדת כפועל בניין בתל-אביב. פיתויי העיר הגדולה לא משכו אותך, ולאחר שאחותך האהובה שוכנה בדירת קבע, חזרת לגזית ומאז אתה פה.
כמעט ואין מבנה בגזית שלא נגעה בו ידך, כמעט ואין מדרכה שלא נסללה על-ידך. בבוקר עבדת בבניין, ואחר הצהריים בקטיף מישמשים ותפוזים. תמיד עבודה, ושוב עבודה. הייתה לך רק חולצה לבנה אחת עבור ראש השנה, וחוץ מזה אני זוכר אותך תמיד בבגדי עבודה.
היום אתה משאיר אחריך יישוב מפואר בעל מורשת עשירה.
דע שלעולם לא אשכח את התמיכה שלך ברגעים הקשים של חיי, את הטלפון הכמעט יום יומי שלך אלי. לא היית אומר הרבה, אבל זה הספיק כדי לתת לי כוחות להמשיך קדימה. בכל רגע קשה אמרתי לעצמי – אם אבא שלי עבר מה שעבר, אני לא צריך לרחם על עצמי ויש להמשיך קדימה.
העבר שלך הוא ההווה שלי.
הו רב חובל, אבי שלי, זרועי תתמוך ראשך
סיוט הוא לראותך פתאום נופל על סיפונך
רב החובל אינו עונה שפתיו חוורו אילמות
הוא לא יחוש מגע ידי, הוא לא ייתן לי אות.
מילאתי את משאלתך לנוח בשלום על משכבך – ללא בתי חולים וללא הארכת חיים.
בשם כולנו – אלישע.
הספד של חיים שורר
הרצל נמנה על השבט של יוצאי השואה, אשר יסדו בשנת 1948 את קיבוצנו גזית, בכפר הנטוש – טירה.
הרצל שרד את השואה, הספיק לעבוד בגטו, ולאחר מכן, לא ייאמן, ב- 11 מחנות עבודה, כל אחד קשה יותר מקודמו. פלא גדול הוא שהוא גבר על כל התלאות האלה ושרד. הרי הייתה זו עבודה מלווה ברעב גדול. רק במקרים שהצליח למצוא קליפות תפוחי אדמה הוקל לו.
זאת וגם זאת, הוא גם הספיק להיענש פעמיים ב- 25 הצלפות שוט, שבקצהו כדור עופרת...
לאורך כל חייו אתנו היה איש הבניין, שבנה אצלנו אין ספור מבנים מכל הסוגים, כולל בריכת השחייה שלנו. מלאכתו זו נעשתה תמיד תמיד במקצועיות ובהקפדה יתרה. לא היה מוכן להתפשר על הטיב.
ראינו בו תמיד את האיש שאפשר לסמוך עליו, ושמלאכתו נעשית באמונה...
הרצל היה בעינינו סמל של איש המממש חיי עמל כפיים. הוא קיים את הסיסמה שבשעתו ייחסו למאיר יערי: "בראש וראשונה ידיים".
נאמר: "דור הולך ודור בא". מעטים מאוד נותרנו מאותו השבט של יוצאי השואה, אשר היכו שורש במקום שנחשב בשעתו כ"ארץ גזירה". רבים לפנינו עזבו את המקום הקשה הזה. אתה היית שותף לאותם 35 חברים שלך שלא התייאשו, והמשיכו להשקיע בבנייתו של קיבוצנו, ולהניח את היסוד להמשך התפתחותו ליישוב גדול ופורח.
אני רוצה לומר ששכרך – שכרנו, הוא שהייתה משמעות לעמלנו...
וכי מה עוד יכול לבקש בן אדם מימי חלדו?
"דור דור ודורשיו...", זו דרכו של העולם. תרומתנו תישכח ותטבע בתהום הנשייה...
אסיים עם מילותיה של דליה רביקוביץ:
שקטים הם המתים, עיניהם כה יפות,
שפתיהם רועדות בטרם לכתם.
הם בין כה וכה אינם בוכים.
הם כל מה שמעבר לדמעות.
יהי זכרך ברוך. חברך, חיים שורר.
