קיבוץ גזית

תאריך לידה: 02.01.1941

תאריך פטירה: 06.04.2020

יהודית מהל נולדה בשם אידה יבלונקה ברוסיה להוריה נחמן ומלכה, לאחר שבמלחמת העולם השנייה ברחה המשפחה מפולין לרוסיה, שם הייתה ילדותה, כך ניצלו. יחד עם אזרחי פולין שבו לאחר המלחמה לפולין ובחודש מרץ 1950 עלתה המשפחה ארצה, בתחילה למעברת תלפיות בירושלים ולאחר מכן עברו לשיכון מפ"ם בפתח תקווה. יהודית הייתה הבת האמצעית במשפחתה. בעקבות אחיה הבכור שלמה גם היא הצטרפה לקן "השומר-הצעיר" בעיר, למרות שהוריה ניהלו אורח חיים דתי-מסורתי. אביה היה חייט והפרנסה הייתה בדוחק. התנועה הפכה מוקד משיכה משמעותי ביותר עבור יהודית שהייתה מדריכה והפכה לחלק מגרעין א' של גרעין "שגיב".

עם חברי הגרעין כולם הגיעה יהודית לגזית באוגוסט 1959 והתפקיד הראשון שמילאה היה הקומונרית של הגרעין. יהודית תמיד הייתה מגוייסת, חלק ממערכת.

בשנתיים הראשונות בגזית עבדה יהודית בפלחה, שנתיים שהותירו אחריהם מיתוס. יופייה של יהודית הביא כתב או כתבת של "במחנה נח"ל" לכתוב ידיעה קטנה תחת הכותרת ששאלה "פיי דנאווי בנחל?" אחרי השנתיים האלו יצאה יהודית לפעילות בתנועה, חזרה לקן נעוריה בפתח תקוה והצטרפה למחלקת החינוך של ההנהגה הראשית.

בינתיים נרקם הקשר עם עמוס מהל, שהצטרף לגרעין "שגיב" למסלול הצבאי בנח"ל, ובשנת 1965 נישאו יהודית ומהל (שעמוס נשאר שמו המשני), יחד עם עוד שלושה זוגות אחרים. ליהודית ומהל נולדו שלושה ילדים: חנוך, עירית וגלי.

אל מערכת החינוך נשאבה יהודית כששבה מהפעילות התנועתית, היא התחילה את המסלול כמורה בחברת הילדים ורק אחרי שנתיים יצאה ללמוד ב"אורנים" את הוראת המדעים. המקצועות הריאליים היו החלק החזק שלה מתמיד ואותם היא פיתחה כאשר עברה ללמד במוסד החינוכי תוך כדי לימודים בטכניון, באוניברסיטת חיפה ובמכון ויצמן. בשנת 1986, תוך כדי הוראה במוסד "תבור" בעין דור, עבדה יהודית גם בטכניון, כחברה בצוות הפיזיקה בכתיבת תכניות לימוד.

את פרק ההוראה סיימה יהודית בשנת 1990 כשיצאה לקורס גזברות ב"רופין" והייתה גזברית של הקיבוץ במשך קדנציה של ארבע שנים. בתוקף תפקידה, כמו שציינה בעצמה, הייתה חברה בוועדת המשק והכספים, הנהלת המפעל ובוועדה שכתבה את תקנון עובדי החוץ. יהודית הייתה גם חלק מצוות ההקמה של הבית הסיעודי. תרמה מיכולותיה גם בוועדת השתלמות וועדת כח אדם ועד היציאה לפנסיה עבדה בהבטחת איכות במפעל.

תמיד לקחה חלק, פיסה משמעותית מהפאזל הקיבוצי שלנו הייתה יהודית מהל. לפני ארבע שנים נפרדה מהאיש שהיה שותפה לחיים, והמשיכה לנהל בית וגינה, יצאה והשתלבה במה שגיל הפנסיה יכול להציע, בבית היוצר ובארכיון. אם יש נחמה אפשר לראות אותה בכך שעד ממש הימים שלפני הימים האחרונים חייתה יהודית חיים פרודוקטיביים ונהנתה מהנכדות והנכדים. יהודית שנלקחה מאיתנו ככה בחטף, ללא כל הכנה, באמצע אחת התקופות המשונות ביותר שידענו.

בת 79 הייתה יהודית, הותירה אחריה ילדים ונכדים, את חברי גרעין "שגיב" וקיבוץ שלם.

יהי זכרה ברוך.

כתבה טלי ג.ס.

הספד של שמעון מימרן

סבתא יהודית איננה. סבתא של הילדים שלי. אידה מהל. אמא של עירית. להרבה אנשים זה אולי לא אומר כלום אבל לנכדים שלה היא הייתה המון. לנועם וליאור, ליונתן, לאמיתי, לאיתמר, לאדם ולמאיה, הנכדים שלה ושל עמוס מהל.

סבא עמוס הלך לעולמו לפני ארבע שנים. היא הלכה אליו אתמול. זוג כל כך יפה, חלוצי, קיבוצניקים, מלח הארץ אנשים טובים, ערכיים ובעיקר אוהבים. אוהבים את הילדים שלהם אוהבים את החתנים שלהם את הכלה שלהם, אנשים אוהבים.

להרבה ממכרי זה לא אומר הרבה - יהודית מהל מהקיבוץ. בתל אביב היא לא סלב אבל בקיבוץ היא בהחלט כן. היא ועמוס היו מספר 1. מילולית מספר 1, בכלבו, בחדר האוכל, במכבסה הם מספר 1, והוא נפטר לפני ארבע שנים ונשאר ממנו עוד קצת כי היינו באים לקיבוץ ולילדים הייתה סבתא והיה קיבוץ.

אה, היא גם הייתה מספר אחת בניקוי כתמים. לא היה כתם על בגד שהיא לא יכלה לו. הייתה גזברית של הקיבוץ, הייתה מורה למתמטיקה, הייתה אשת ספר. מאוד אהבה ספרים ובעיקר אהבה. איך מספרים למי שלא מכיר על מישהי שהכרתי, שהפכה להיות המשפחה שלי, שהייתה סבתא שקוראת ספרים, שתופרת וסורגת עם הנכדים, שבונה בלגו והיו לה את כל המשחקים השווים האלו של פעם שעשויים מברזל, פח ועץ והיו לה הספרים של פעם, ומקרר הגלידות והממתקים המלא תמיד ובו לכל נכד הממתק האהוב עליו, והגינה שלה שכל כך אהבה לטפח, וההיכרות הרחבה והאוהבת עם פרחי ארצנו. היא ועמוס היו מלח הארץ ועתה הם אינם.

אחותי תיקי - כתבה על הטלטלה המתלווה לאובדן בימים הללו: "אני מרבה להרהר בימים האחרונים במשפחות שחוות אובדן - ללא יכולת להיפרד כיאות, ללא לוויה הספד, חיבוק, שתיקה משותפת .... זה מעצים את הטרגדיה".

ובהקשר זה הזכירה לנו שלפני מספר שנים בהלוויתו של סבא עמוס, נוגן השיר - "ליווית אותי ארצי בלובן שקדיה, בזוהר חמתך ומרחבי שדותייך". "אני לא יודעת להגיד" כתבה תיקי "אם זהו השיר האהוב על סבתא יודית, אבל בימים אלה, בהם ליווי רב משתתפים אינו אפשרי - ליווי ארץ אהובה עם מרחבי שדות העמק - הוא דבר מכובד מאוד".

נוחי בשלום סבתא יודית.

לקראת יום הולדתה ה-75 של יהודית, כתב עמוס מהל יחד עם מיכל קריספין את הברכה הבאה, אותה הקריאה מיכל בהלוויה של יהודית. מהל החכם והחם ידע בחושיו הבריאים שכפי הנראה לא יזכה לחגוג לה גבורות, והחליט להקדים, מתוך שרצה לגמול לה, ולו במעט, על כל האהבה שהרעיפה עליו:

ליהודית בת ה-75

כל העניינים יזוזו מיד הצידה,

כי כעת מתמקדים ביומולדת של אידה.

אידה יבלונקה כך קראו לה מזמן,

כי נולדה בפולין ולאו דווקא כאן,

ולמרות שהפרק הזה שייך לעבר,

המבטא המסגיר עדיין נשאר...

אידה בגרה ב"פתח תקווה" העיר

ולגזית הגיעה עם "השומר הצעיר".

צמה זהובה מוטלת על גב

וטרקטור די פור, שרוכבת עליו,

כך צולמה ל"מחנה נח"ל", העיתון הידוע,

שפורסם בצבא אחת לשבוע,

כסמל לנוער האידיאליסט המגשים,

שאיננו מפלה בין גברים לנשים.

אבל העבודה בשדה עם האבק והגריז,

לא מנעה מאידה גם הרים להזיז,

ומידי יום בגזית במקלחת המשותפת

הייתה מכבסת את הבגדים ושוטפת,

כי אהבת הניקיון טבועה בה בַּדם,

ועד היום – קולה לא נדם. לא נדם...

לאחר שסיימה את שירותה הצבאי בנח"ל,

כשהיא מומחית בעבודה על הטרקטור-זחל,

הוחלט לשלוח את אידה לתנועה להדרכה,

שתמצא לה חתן, ושיהיה בהצלחה.

אלא ששׁוּמו שמיים, החתן בכלל לא בא מהשמוץ,

ובכלל לא היה לו רקע של חיים בקיבוץ,

אלא "כדוריסט" פרוע וחצוף, עם בלורית שובבה,

שצמח, לא עלינו, ביוקנעם המושבה...

מה לעשות, את דרכי הגורל מי מבין? מי יודע?

הקיבוץ המופתע התעשת ובלע ת'הצפרדע,

ומהל, שלפעמים זוכרים לקרוא לו עמוס,

עמד לצידה תחת החופה ושבר את הכוס,

ומאז הם הורים לחנוך ועירית וגלי,

וסבים לנכדים אהובים באופן טוטאלי.

לאידה יש חולשה ידועה לעולם המִסְפרים,

אז שלחו אותה ללמוד ממורים וספרים

את מדעי הפיזיקה והמתמטיקה בַּמִכללה,

עד שנהייתה מורה ריאליסטית – בְּהכללה,

אשר במשך למעלה ממחצית יובל שנים

לימדה בהתלהבות נערות ונערים,

ואף לטכניון הגיעה לכתיבת תכניות לימוד,

שעליהן שקדה, עמוד אחר עמוד.

כשהסתיים פרק ההוראה בחייה,

פרנסי הקיבוץ הגיעו אליה,

והציעו לה תפקיד מעניין ומאתגר,

שעליו באמת היה קשה לוותר –

לשמש בתפקיד גזברית הקיבוץ,

ואידה הסכימה - "אם זה מה שנחוץ"....

אז אחרי שלמדה לנהוג וּלְגַזְבֵּר,

נושאים שהטמיעה היטב ומהר,

טיפלה בכספי הקיבוץ בכישרון,

ועשתה זאת היטב עד ליום האחרון,

שאז העבירה בשמחה את התיק,

לשותפה המסור, הנאמן, הוותיק,

שעד היום מסרב להיפרד מתפקיד הגִזבר,

וחושב לתומו שזהו ג'וב נהדר.

תחביב נוסף מלבד הניקיון בכל פינה,

היה תמיד הטיפול בַּגינה.

הנפש החקלאית מצאה כאן ביטוי

וגם מפלט מעולם כואב ודווי,

שבו, נאלצה להיפרד ולהתאבל

על שני האחים, שלמה ומיכאל.

בשנים האחרונות היא אחות ומטפלת,

שאת המציאות שלנו בחיוך מקבלת,

מין פלורנס נייטינגל דואגת- מתמסרת,

מאכילה ומנקה, מחזקת ומסדרת,

ועל כך מגיעים לה דברי שבח והערצה,

גם אם תסרב ותאמר "איני רוצה"...

מה אוכל לאחל לטובה בנשים?

שאת משאלותייך תזכי להגשים,

תיהני מהילדים ומהנכדים,

גם אלה שמעבר לים,

כשתוכלי לחבק את כולם. את כולם.

שנזכה להרבה חגים ושמחות,

עוד עשרים שנים ארוכות לפחות,

שתהיי חזקה ובריאה ומאושרת,

כי את היא אשתי, האחת - אין אחרת.

איחולים וברכות לרוב,

ושיהיה רק במזל טוב!