תאריך לידה: 18.04.1930
תאריך פטירה: 13.11.2018
גולדינה הולצמן לבית זלצר נולדה בעיירה לאס פאלמרס. הימים היו ימי הפסח, גשמים ובוץ עיכבו את רישום הולדתה של גולדינה. היום בו הגיעו ההורים לעיר המחוז היה יום העצמאות של ארגנטינה ה-25 במאי, כך רשום בתעודת הלידה וביום הזה חגגה גולדינה את ימי ההולדת שלה מאז ועד עולם. הוריה יוסף ולאה היו ציונים שורשיים, יודעי עברית ופעילים במוסדות הציונים, האב בקרן הקיימת והאם בויצ"ו. לגולדינה אחות בכורה יוכבד. להורים הייתה חנות ממנה התפרנסו בניגוד למטרה לשמה הגיעו הסבים מאירופה לערבות ארגנטינה כדי להפוך לחקלאים.
ילדותה של גולדינה עברה עליה בחיק הטבע, תחת עצי אזדרכת, יחפה ומאושרת. הלכה לבית ספר יסודי כללי בבוקר ולבית ספר יהודי אחרי הצהריים. אידיש ועברית ידעה כבר מהבית. לקרוא ולכתוב ידעה עוד לפני כיתה א', כי האחיות הגדולות שלה ושל דורית שולדר ז"ל, חברת ילדותה ונעוריה, שיחקו איתן במורות ותלמידות.
תיכון למדה גולדינה ברוסריו, שם התגוררה בבית קרובי משפחה והגיעה חזרה ללאס פאלמרס רק לפסח ולחופש הגדול. גולדינה העריכה מאוד את המאמצים שעשו הוריה כדי לאפשר לשתי בנותיהם ללמוד. את שנות הלימודים סיימה בסמינר למורות עם תעודת הוראה ביד ובשנתיים לאחר תום הלימודים כבר עבדה כדי להחזיר חלק מההוצאות להוריה.
ברוסריו פעלו תנועות נוער ציוניות. גולדינה הצטרפה לתנועת "קדימה" ואחר-כך ל"דרור" ובהמלצת ידיד עברה ל"השומר הצעיר" והצטרפה לקבוצת 'חניתה', קבוצה של חברים שיחד איתם הלכה להכשרה, עלתה ארצה, קודם לגלאון ואז לגזית.
הקשר עם האדמה והעבודה בחקלאות היו חלום של גולדינה, בזה מימשה את הציונות האמיתית, כך אמרה. כבר בהכשרה בגלאון נכנסה לעבוד במטע. מגזית יצאה לקורס של שנה במטעי משמר-העמק, נטעה את המטע בגזית וריכזה את הענף במשך שמונה שנים רצופות. את כרם הענבים, את מטע השזיפים ואת מטע הנשירים שהלך והתפתח בגזית.
את מנחם פגשה בגזית ובשנת 1954 נכנסו לחדר משפחה. רק לקראת בואם של הוריו של מנחם לקחו טבעת שעברה מיד ליד, נסעו לכפר-תבור והראו להורים כתובה כדת וכדין. את המטע עזבה אחרי לידתו של עמוס ולא שבה עוד לעבוד בחקלאות. עם השנים נולדו גם חוה וגם תמר.
תעודה ההוראה שהייתה לה כיוונה את הקיבוץ לשלוח אותה ללמוד ב"אורנים". גולדינה למדה שנתיים ולא הוסמכה למורה, אך למי זה היה חשוב אז? היא לימדה וחינכה במשך שבע שנים את קבוצות 'עופרים' ואת 'אלה', את 'אילנות' ו'נחלים'. את ההוראה היא עזבה אבל בשדה החינוך נשארה. כשסיימה ללמד ב'נחלים' הסכימה להפוך למטפלת באותה הקבוצה עצמה כי "מה יש?" אמרה, לפי הערכים שלנו כל עבודה מכבדת את בעליה. גולדינה עבדה כמטפלת בגיל הרך, טיפלה בקבוצה של חברת-נוער והייתה מזכירה במוסד החינוכי "תבור" בעין דור.
מראיון לעלון בשנת 80, עולה גולדינה מלאת להט אידיאולוגי עם נימה של ביקורת על עצמה ועל חבריה המייסדים: זה היה כל-כך מובן מאליו שהקיבוץ הוא הפתרון הטוב ביותר גם מבחינה לאומית יהודית, גם מבחינה סוציאלית, מבחינת צורת החיים והרגשת הבית. מה אפשר לחפש יותר טוב מזה?
אמרה ובכל זאת הרגישה שאת היסוד הרעיוני שהביא אותנו לארץ ולקיבוץ לא העברנו, שעל הציונות מדברים רק במרכאות למרות שרק על זה נחייה ורק על זה יקום העם היהודי. כך כתבה.
שני יסודות הנחו את גולדינה 1. לא לקפוץ מעל הפופיק, כלומר לא להוציא יותר ממה שמרוויחים. 2. לא להשאיר חובות לצאצאים. תמיד צריך לדאוג לדור ההמשך. כמו שההורים שלה התאמצו כדי שיוכלו לשלוח אותה ואת אחותה ללמוד, כך גם יש לנהוג כלפי הדור הבא בקיבוץ.
על הערכים והמחויבות, הדייקנות והנאמנות אליהם, גולדינה הייתה חתומה: באחד העלונים משנות ה-90 כתוב היה שלאחר שחולקו דפי התקציב התקשרה גולדינה לחוליו, מרכז הכלבו ואמרה לו שבדף שהגיע אליה היה רשום שקנתה רק מוצרי אספקה החודש ואצלה רשום שקנתה גם ממתקים, אז בבקשה שיבדוק ויתקן...
גולדינה ריכזה את ועדת חינוך, את ועדת השתלמות וגם את ועדת חברה, ריכזה את הקומונה והייתה מעורבת בקליטה, אבל תמיד יזכרו לה החברים המבוגרים והקצת פחות מבוגרים את כשרון המשחק שלה. גולדינה הייתה עולה על הבמה ומרגישה שם בבית, מניפה את הידיים כמו בחיים עצמם, והטקסט הספרותי נשמע ממש כמו שדיברה, כמו שתמיד ניקדה את מה שכתבה.
אבל את פרק הזמן הארוך ביותר בעולם העבודה, שלוש-עשרה שנים תרמה גולדינה למפעל 'פלזית' כעובדת חרוצה, דייקנית ונאמנה גם על יד מכונה וגם במשרד המפעל. בגיל 70 יצאה לפנסיה ונענתה לכל פניה של עשייה. לצד כל אלה מטפחת בית וגינה פורחת, אופה ומרכזת סביבה את הנכדים.
גולדינה לא הייתה בררנית, עבדה במקומות בהם לקיבוץ היה חשוב. ומה היה חשוב לה? לתרום תרומה משמעותית. האמונה של גולדינה בצדקת הדרך וההתאמה של חיי הקיבוץ לערכים בהם האמינה, הביאו אותה להיות שמחה ופעילה: הולכת לחוגים המתקיימים, למועדון הוותיקים ועוזרת לילדיה בגידול הנכדים. עד לניו-ג'רסי הגיעה כשעמוס ושרית היו בשליחות. בתנועת היד המונפת למעלה נתנה תחושה שאין דבר שקשה לה מדי.
לפני כשמונה שנים הפסיקה גולדינה לאפות את העוגיות שלה וזה היה סימן לשינוי הרע. היה לגולדינה קשה מאוד לקבל את עצמה כאשה שנזקקת לעזרה, ובתהליך ארוך הלכה ושקעה לתוך עצמה. שלוש שנים שהתה בבית סיעודי במזרע כשמנחם באדיקות ובמסירות נוסע לבקר אותה. גם כשכבר פסקה לדבר עוד אפשר היה ללכת יחד והוא היה שם איתה. בשנתייים האחרונות חזרה גולדינה לגזית תשושה וחלשה, רחוקה ומנותקת.
בכל כך הרבה חברות וחברים נגעה גולדינה והשאירה בכולנו חותם ערכי, חברי, ייחודי.
"יש לי מצפון נקי" אמרה גולדינה באחד הראיונות ואין ספק שכך ראויה הייתה להרגיש.
בת 88 הייתה גולדינה. השאירה את מנחם, את משפחתם של שלושת ילדיה ושבעת נכדיה.
יהי זכרה ברוך.
כתבה: טלי גורן-ספיר
הספד של תמר
כשהגעתי לגיל בו ילדת אותי, גיל 39, הרגשתי כל כך גדולה וחשבתי על תקופת החיים הארוכה שחיית בה בלי שיהיה לי חלק בזה. עד שעמדתי על דעתי ויכולתי לזכור משהו כבר היית באמצע שנות הארבעים לחייך. יותר ממחצית החיים שלך אני מכירה רק מסיפורים. ואהבת לספר, בעיקר על הילדות בלס-פלמרס וגם סיפורים אחרים. הייתה לך יכולת לספר ולהציג ולקרוא בקול באופן רהוט ומעניין, ואני אהבתי לשמוע.
כשגדלתי קצת יותר הייתי מוקסמת מהסקרנות וההכרות שלך עם הטבע. הכרת כל פרח, כל ציור, כל עץ, וניסית ללמד גם אותנו, לא תמיד בהצלחה. הייתה תקופה שהיית לי מקור מוסמך לכל סוג של מידע, כמו גוגל של היום. אני זוכרת שהתקשרתי אלייך בטלפון כשהייתי חיילת, מדריכה בבית ספר שדה שפתאום חסר לה מידע על איזה צמח או על תופעת טבע והייתה לי אז תמיד הרגשה שאת יודעת הכל ותוכלי לענות בקלות על כל שאלה. בטיולים מודרכים, בהשתלמויות ובקורסים שעברתי הרבה פעמים חשבתי כמה חבל שאת לא פה ושהיית נהנית הרבה יותר ממני מכל ההסברים והמידע שקיבלתי.
כששירה נולדה היית באה לבקר בבקרים, באוטובוסים מגזית לחיפה, ונוצר ביניכן קשר מיוחד. ימים ושבועות היא בילתה בגזית איתך ועם אבא מגיל צעיר ולאורך שנות הגן ובית-הספר היסודי. היית עמוד התווך של המשפחה והנחלת לנו את הסקרנות, האהבה לטבע והאהבה לאדם. את היושר, מוסר העבודה ומוסר בכלל. יחד עם צניעות, התחשבות והסתפקות במועט. הקרנת תמיד איזו שלווה ואצילות.
השנים האחרונות היו קשות. ליווה אותנו צוות מטפלים מסור בבית הסיעודי בגזית, וקודם לכן גם במזרע. הגוף החזק שלך, שתמיד התגאית שלא חולה ולא כואב, החזיק מעמד גם כשכבר לא יכולנו בכלל לתקשר ולדעת אם ועל מה את עוד חושבת ומה את מרגישה. הגיע הזמן להיפרד. נוחי על משכבך בשלום.
הספד של הנכדים
סבתא
הגיע הזמן שלך ללכת.
לאורך כל הדרך שלך היית כל כך חזקה.
לא ניתן לכל השנים של המחלה הארורה הזאת, לגבור על הזיכרונות הקטנים והכי מנחמים ממך.
לכל ביקור אצלך התלוו עוגיות החמאה המפורסמות שלך ועוגת השוקולד עם קוקוס הקבועה.
בכל פעם שנשארנו לישון שרת לנו מחרוזת שירי ערש בספרדית ושירי חלוצים, שליוו אותנו במהלך ההירדמות.
נזכור את הנוכחות שלך בקיבוץ,
השטיחים שנשארו נקיים מכל גרגר לכלוך אחריך.
תודה שהיית הסבתא הכי טובה וחזקה שיש.
נוחי על משכבך בשלום ובשלווה, כמו שתמיד הייתה לך סבתא.
אוהבים ומתגעגעים
הנכדים
