קיבוץ גזית

זכרונות מהמערכה על הרמה הסורית בששת הימים

(המשך של הכתבה הקודמת)

נפרדתי מניתאי, אך למחרת כאשר נפגשנו שוב, ניתאי רצה לספר לי על המערכה על הגולן שגם בה השתתף:

"אחרי שנגמרה המערכה על הגדה והכוחות הירדנים נסוגו מעבר לנהר הירדן, חזרנו (סיירת חטיבה 45) לישראל דרך כביש התענכים, לישראל. נשמנו לרווחה כי חשבנו שלגבינו המלחמה נגמרה ואנחנו שרדנו אותה. הקרבות בגדה ובמיוחד בגזרת ג'נין לא היו קלים, ואיבדנו בהם למעלה מעשרה לוחמים, שלא לדבר על הפצועים. ישבנו בבוקר המוקדם מתחת לעצי האקליפטוס, ולאור קרני השמש הראשונות, כתבנו גלויות שהצבא חילק, לבני משפחתנו

קשה להגיד שהתלהבנו מהרעיון בלשון המעטה. א. ידידי מהסדיר שלחם איתנו בסיירת בגזרת ג'נין, סיפר לי שנהג הזחל"ם שלהם, קילקל את הרכב שלהם בצורה כל –כך יסודית, כך שהוא לא יצטרך לעלות לרמה.

היה יום שישי בערב ואנחנו התמקמנו בצומת של קריית שמונה המוליכה לדפנה ודן. כל הלילה ירדו ג'יפים וקומנדקרים עם פצועים קשה עליהם, מחוברים לאינפוזיות. היה זה מראה קשה.

למחרת, בוקר יום שבת, יצאנו לכיוון הרמה. עברנו ליד פגרים שחורים של מתים סורים נפוחים שנשארו בשטח לאחר כשלון ההתקפה על דן. זה היה מזוויע, כי הם נראו כמות פרות נפוחות שהושארו בשטח. הרגשתי שתחושת "כבוד האדם" נעלמת במלחמה. נזכרתי בפסוק שבספר קהלת שלמדנו בתיכון: "מה מותר האדם מהבהמה?"

היה בוקר יום שבת, חם מהרגיל. הסורים כבר נסוגו בלילה, לאחר קרבות מרים ביום שישי. אבל אנחנו לא ידענו את זה (המודיעין לא היה כנראה משהו משהו), אנחנו עם כוחות שריון נוספים ערכנו התקפה על תל (ריק) מעל קיבוץ דן (שאת שמו אינני זוכר). לאחר שכבשנו אותו ב"הצלחה", המשכנו לטפס במורדות הרמה לכיוון הישוב הדרוזי מסעדה. הסיירת פילסה את הדרך בראש החטיבה בכביש הצר. ציפינו למארב מאחורי כל עיקול של הדרך, והייתה זו הרגשה לא נעימה.

אבל, כפי שאמרתי, הסורים נסוגו אחרי יום הקרבות הראשון, ואנחנו נכנסנו באין מפריע למחנה הסורי מסעדה. החיילים פשטו על בתי המחנה, בעידוד קולני של המח"ט, דבר שעורר בי התנגדות מוסרית. שני חיילים ירו זה בזה תוך כדי ביזת בית, מאחר שחשבו אחד את השני למחבלים. אני כהרגלי (וכנדרי) לא לקחתי משרוך ועד נעל.

בערב הגיעו השמועות על המכה שחטפה הפלס"ר של חטיבה 7 בחזית המצרית, בתחילת הקרבות. הגיעו גם שמות הלוחמים שנפלו שעל רובם פיקדתי שנה קודם: שאול, חיים, יוסי ואחרים – 16 חבר'ה טובים שאת כולם הכרתי והם נפלו בקרבות מול המצרים, יחד איתם נפלו המ"פ שלנו והסגן שלו, שגם איתם הייתי שנתיים מהשרות הסדיר.רובם ביום הראשון של הקרבות. הידיעה שלא אראה יותר את ידידי יעקב, שנשאר כקצין בקבע בסיירת הממה אותי. אותו יעקב, שהלך איתי מתחילת הטירונות, התעקש להיות קצין, למרות שנכשל במבחנים לקצונה. הוא הלך למבחנים בפעם השניה, כשאנחנו כבר היינו על סף השחרור, והפעם התקבל. הוא היה בחור אמיץ, מלא כשרונות, מלא קסם, ועל סף חתונה עם חברתו. הוא היה החלל היחיד מפלס"ר 7, מהמחזור שלנו. הרגשתי כאילו תלשו לי חלק מן הלב.

למחרת, בוקר יום ראשון יצאנו לסייר באיזור. הגענו לתל – פאחר, שנכבש יום לפני כן ע"י חטיבת גולני במחיר של 34 הרוגים ו-100 פצועים. בדרך אליו ראינו הרבה זחלמים שלנו שרופים שהשתתפו בקרב. נכנסנו לתל ושם ראיתי נעל צבאית מתגוללת ובתוכה רגל אדם שנכרתה מתחת לברך. היה זה אחד המראות הקשים במלחמה זו. פגשתי שם חבר כיתה שלימגבעת חיים, מסיירת גולני, שהשתתף בקרב בתעלות תל-פאחר, וחיסל בעזרת הכידון שלו לוחם סורי.

שאלתי אותו: "יש לך מושג מה הולך להיות הלאה"? הוא ענה לי בצהלה: "מה זאת אומרת, ממשיכים לכיוון דמשק!" אודה ולא אבוש, שהתפלאתי על אומץ ליבו, וחשבתי בליבי שהוא לא "מאופס".

אח"כ הפלוגה שלנו התמקמה ליד ברכת – רם. השתתפנו בקרב נגד מחבלים בואדי עסל, השתפנו בכיבוש מבויים של קוניטרה (שנכבשה כמה ימים לפני-כן אך הסתבר ששכחו לצלם את כיבושה), עשינו טיולים לפסגת החרמון; עשינו טיול לצד המזרחי של הכנרת ונתקלנו בעדר ג'מוסים. התרחצנו בברכות הסגורות של חמת-גדר. בסה"כ עשינו חיים באותה תקופה, אבל אני לא שכחתי את החוויות הקשות של המלחמה.

בעקבות מלחמה זו, הצטרפתי למחנה השלום. אינני פאציפיסט, אני משוכנע בחשיבות הגיוס לצה"ל, אבל אני שוחר שלום ושונא מלחמות, וחושב שעלינו להיות מוכנים לשלם את מחיר השלום."

מאחר וגם אני נוטה לדעות הללו, לא חלקתי על ניתאי. לפני שנפרדנו. אמרתי לו: "אתה ספגת במלחמה הזו כל כך הרבה חוויות מטלטלות, שעמדו בניגוד לערכים שלך, שלא פלא, שחזרת מהמלחמה עם סוג של הלם קרב. תודה לאל ולאופי החזק שלך שיצאת מזה.

אמרתי לו, והוספתי ואמרתי לו: וותיקי פלס"ר 7 מחזור 64 נפגשים כל שלושה חודשים, ואתה ניתאי, למרות כל מה שעברת, נהפכת לאחד האנשים המרכזיים בה - בהוצאת ספר הפלוגה, בארגון אירועים וטיולים. ניתאי אמר לי "נכון, אחרי שנים שהרגשתי שאינני שייך לכם, ב-3 השנים האחרונות התחולל אצלי מהפך, ועכשיו קבוצת ותיקי הסיירת הפכה לקבוצת השייכות שלי".

איתן קליש