קיבוץ גזית

תאריך לידה: 18.01.1932

תאריך פטירה: 05.11.2020

סוניה נולדה ברוסריו שבארגנטינה. אביה עסק בייבוא נייר לעיתון, משפחה ממעמד בינוני גבוה, שלא הייתה פעילה בקהילה היהודית ברוסריו.

סוניה לא למדה בבית ספר יהודי ולא קיבלה חינוך ציוני בבית והצטרפותה לגרעין של תנועת "השומר-הצעיר" הייתה כמעט מקרית. אריה לוין היה מדריך פעיל בקן והוטל עליו התפקיד להקים את שכבת הצופים הבוגרים כשקיבוץ היעד שלהם היה מצר. ברוסריו של אותן שנים פעלו 5 תנועות נוער ציוניות-חלוצות ומלאכת גיוס שכבת נערים ונערות בגילאים כאלה, הייתה קשה ומורכבת. סוניה הייתה החניכה היחידה שהתמידה והפכה לבת זוגו של אריה למשך כל חייה. למרות שסוניה הייתה צעירה בשנתיים מהשכבה הבוגרת 'חניתה', היא צורפה והפכה לחלק אינטגרלי ממנה.

כמו כל הבוגרים בקן לקחה על עצמה סוניה להיות פעילה. יחד עם אליהו להב היו נציגים בוועדת הנוער למען הקרן הקיימת לישראל. התפקיד כלל שני תחומים: האחד היה לעבור בין משפחות שהיו רשומות בקהילה, שבבתיהן הייתה קופה של הקרן הקיימת, 'פושקה' ביידיש, לפתוח את הקופה, להוציא ממנה את הכסף שנצבר, לרשום, לתת קבלה ולהעבירו למבוגרים. התפקיד השני היה לעבור במשפחות בהן נפטרו אותה שנה בני משפחה או להבדיל נולדו תינוקות ולבקש מהם תרומה לקניית עץ שיינטע על שמם באדמת ארץ ישראל.

העלייה לארץ עברה דרך הכשרה בגולנד בה היו כבר אריה וסוניה זוג. לישראל הגיעו באפריל 1951. קיבוץ גזית ישב אז בטירה וחברי הקבוצה עשו הכשרה בגלאון. אריה וסוניה נישאו בגזית בשנת 52 ומיכל בתם נולדה בשנת 1954.

כל חייה הקיבוציים עבדה סוניה כמו נמלה חרוצה ונאמנה, בשנים הראשונות בחינוך ושנים רבות בענף הבגד עד יציאתה לפנסיה. עד אותו יום בו נפלה סוניה בזמן שניקתה וסידרה את ביתם המטופח תמיד, בית עם גינה, סדר וניקיון, הלכה סוניה במדרכות הקיבוץ כשחיוך נסוך על פניה, אוהבת את מה שנהיה מהקיבוץ שהייתה בין מייסדיו.

מאותו יום עברה סידרה של ניתוחים שהותירו אותה ללא כושר הדיבור, בחרה לעבור לחיות בבית הסיעודי בעין-דור, שם עברו עליה שנותיה האחרונות בדרך המכובדת והנעימה ביותר האפשרית למצבה.

הותירה אחריה את אהובותיה מיכל בתה ונכדתה ליהי.

בת 88 הייתה במותה, יהי זכרה ברוך.

כתבה: טלי ג.ס

פרידה מאמא

לאחר 20 יום ללא תסמיני קורונה, אמא חזרה ל'נווה-דור', ביתה בשלוש השנים האחרונות. היא התקבלה באהבה והשיבה בחיוך ובאהבה. חזרה לעיסוק היצירתי ולשגרת חייה המוכרת. קיוויתי שהיא תהנה זמן ממושך מהשיבה אל המוכר והנעים אך השלווה הזאת לא ארכה זמן רב. היא הלכה לעולמה שלושה ימים בדיוק לאחר שהגיעה. היא נפטרה בפתאומיות כשצוות מד"א מנסה להחיותה אך לשווא.

רינת שחר, מנהלת 'נווה דור' התקשרה להודיע לי על המתרחש ולאחר מכן על סיומו.

אמא ציוותה את גופתה למדע – בבית ספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים.

אמא הלכה לעולמה לאחר שלוש שנים של חוסר יכולת לתקשר בדיבור ובכתיבה. לא נותר לה הרבה כדי להסביר את עצמה. היו אלה שלוש שנים של מאמץ, התמודדות קשה עם תהליך שיקום, כאבים ומקום מגורים חדש. היא החזירה אהבה לסביבה החמה ולאנשים שהגיעו לבקרה. בהדרגה ביקשה להפחית את זמן הביקור שלנו - המשפחה ולהמעיט ביקורים אחרים. מצבה הנפשי היה קשה והיא הייתה עצובה. נראה שהתסכול מחוסר היכולת להביע את עצמה ולהשתמש במילים שבהן היה כוחה, החליש אותה ושמחת החיים שלה התפוגגה בהדרגה. היא לא רצתה להטריד ולהיות למעמסה על הבאים.

למרות זאת היא דבקה בחיים וקמה בבוקר לשגרת החיים שכללה יצירה צבעונית בה השקיעה את עצמה ונהנתה מהשלווה. לאורך החיים ראיתי את העדפותיה וערכיה שהשפיעו גם עלי. היא אהבה אנשים פשוטים וטובי לב. שמחה לעזור. ידעה לקבל עזרה. תמיד שמחה לתת מפרחי הגינה שלה לאלה המבקשים קצת פרחים לשבת. ותמיד היו. היא טיפחה את היופי והאסתטיקה בסביבתה וידעה להעריכם כאשר נגלו לה.

העבודה הייתה בעיניה ערך עליון והיא העריכה את חריצותם של האנשים והייתה חרוצה ועמלנית בעצמה. נהנתה מאד מקריאת ספרים ולא היה יום שלא קראה, הם היו לחם חוקה. כשהייתי ילדה קטנה, הקריאה לי סיפורים ושירי ילדים. עד היום אני נהנית מקריאה, בזכותה.

היא הייתה סבתא נהדרת ביחד עם אבי. הם טיפחו והשקיעו את עצמם בנכדתם היחידה והאהובה ועשו הכל כדי לעזור לי ולהקל עלי את עומס הגידול והפרנסה.

לשמחתי, ברבות השנים, ראיתי שהיא יצרה קשרים חברתיים חדשים בתוך הקיבוץ. נוצרו קשרים חדשים בין הורי ואנשים שבאו מארצות שונות והתקרבו בהדרגה להיות חברים טובים ובני שיחה. זה נתן לה זריקת רעננות והרחבת מעגל החברויות.

לאחר שיצאה לפנסיה היא לקחה חלק בהתנדבויות שונות בהן ביקור בבית-הסיעודי לשיחה עם חברים ששהו בו. הדבר נתן לה סיפוק והרגשה שהיא נחוצה וטובה לעולם. גם לשכנים הוותיקים שלה היא הקדישה תשומת לב. הביאה כיבוד בימים קשים, התעניינה, יצרה קשר עם הנכדים שנולדו. העניקה את תחושת הבית.

לשמחתי, בשנים האחרונות, היא חיה בבית חם ואוהב. בית מטופח ונקי, מלא התעניינות ואהבה – 'נווה דור'. זאת הזדמנות נוספת להודות לרינת שחר המנהלת שהיא אדם לפני הכל - קשובה, סבלנית, פתוחה לרעיונות ולביקורת, לסאלים - האח המקצועי שהבין לליבה של אמי באופן כל-כך נכון ועמוק. ולצוות הרגיש והמקצועי. אתם נפלאים.

תודה גדולה שליוויתם אותה עד לדקה האחרונה בחייה. אני יודעת שהיא הלכה לעולמה בידיים אוהבות.

יהי זכרה ברוך.

מיכל לוין

סבתא היקרה שלי

כמה קיבלתי ממך, אהבה עד אין קץ, עוגות, משלוחי אוכל למעונות הסטודנטים, בגדים לכל עונה ולכל אירוע, מתנות ליומולדת, ממש ממש עד שלא יכולת יותר. נלחמת כל-כך הרבה, ידעת כמה אני זקוקה לך. ניסיתי אני להיות שם בשבילך כמה שאני רק יכולה. היית כל כך עצמאית, בעלת עמוד שדרה איתן. תמיד קיבלתי ממך תחושה שאת יכולה לבד, שאת לא חסרת אונים. מצד שני, את המצוקה הפיזית אליה נקלעת היה קשה לי לראות.

אני כל-כך מצטערת שהשנים האחרונות בחייך היו כל-כך כל-כך קשות. אני מקווה שעכשיו את חוזרת לשמיים ותפגשי את המשפחה האהובה שלך, את אמא שלך, את אבא שלך, את האחים שלך ואת סבא שלי.

אני אוהבת אותך מאד, חיבוק אחרון ונשיקה גדולה,

ליהי.

דבריה של רינת שחר

הכרתי את סוניה כאשר יכולת הדיבור שלה כבר הייתה פגועה.

סוניה אישה חכמה, מבינה הכל, רגישה וטובה.

למדנו יחד לתקשר בלי מילים. להבין כוונות.

לדעת שאם לא אבין מיד, אז אפשר לחכות.

בסוף אצליח ואדע מה רצית לומר.

סוניה עם חיוך ביישני, חיוך קטן

חיוך שאני מכירה כאילו מזמן

מסמנת לי עם היד שאבוא אליה

בקשות צנועות באות ממנה...

סוניה שיודעת מה היא רוצה

כשמבינים אותה, מיד היא מרוצה.

חשוב לה לדעת שהיא לא מפריעה

ממלאת את זמנה בפעילות, תעסוקה.

אני זוכרת איך דאגת לאריה שהיה בא לבקר בנווה דור.

כל כך אהבת את ליהי ומיכל.

רצית ביקור קצר, לא להכביד. לא להיות לנטל.

סוניה יקרה,

שרדת את הקורונה ללא תסמינים

הבראת וחזרת אלינו.

חיבוק גדול

שמחה

אנחת רווחה.

ופתאום,

ממש פתאום

ליבך נדם.

אוהבת אותך , אישה יקרה וטובה.

אזכור אותך לעד!

רינת, מנהלת הבית הסיעודי בעין-דור