קיבוץ גזית

תאריך לידה: 11.05.1958

תאריך פטירה: 17.12.2010

עדנה נולדה כאחות תאומה של נעה ב-11 במאי 1958, לצבי וחייקה הולצמן וזכתה לתואר הבכורה מזוג התאומות הבכור, בנות קיבוץ גזית, אחות קטנה לחגי.

כמו כל בת קיבוץ גדלה עדנה בשישייה, שהצטרפה לגן ה', הקבוצה החמישית של גזית ובכיתה א' הפכה לקבוצת "אלה". בכיתה ו', כשנבחרו הילדים המוכשרים במוזיקה, נבחרה עדנה ללמוד חליל צד. שנים רבות ליווה אותה צלילו של החליל, ועוד הספיקה ללוות בנגינתה גם את דור הילדים של משפחתה. כשעלתה למוסד "תבור", היתה עדנה לנערה מקבוצות "שביט-גולן".

בסמינר צופי בטיול תנועה בחופש הגדול בין כיתה ט' ל-י', הכירה עדנה את שמעון ומאז הם ביחד: גדלו, חוו, התפתחו, בנו, הקימו וטיילו במשך כל חייה. כמו רבים מבני ובנות קבוצת "אלה", יצאה גם עדנה לשנת י"ג והדריכה בקן "השומר-הצעיר" ברמת-גן. חיי הטיולים וההדרכה נמשכו גם בשירותה הצבאי כשהייתה למדריכה בבית ספר שדה "הר-מירון".

אחרי הצבא יצאו עדנה ושמעון למסע בן שלוש שנים, במהלכו עבדו וטיילו בסקוטלנד, דרום אמריקה, ארה"ב ובמזרח הרחוק. הם עשו הכל לאט ובאופן יסודי.

בלימודי התואר הראשון מימשה עדנה את נטיית ליבה מנעורים, למדה תולדות האמנות והיסטוריה, ולימדה תחום זה במוסד החינוכי "תבור" ובבית הספר "עמקים תבור". מהידע שצברה בתחום זה נהנו ילדיה כשיחד ביקרו במוזיאונים ותערוכות בהזדמנויות שונות.

עם השנים גדלה המשפחה, לעדנה ושמעון נולדו שלושה ילדים, כשלכל אחד ניתן שם ייחודי משלו: מגד, נוב וגוני, שמות מהטבע בו הרבו כל כך לטייל, ללמוד, לחוות ולהתנסות.

את השנים האחרונות הקדישה עדנה כל כולה לפיתוח וטיפוח המשאב האנושי, התפתחותם המקצועית של חברים. בהתחלה עשתה זאת בגזית, ואחרי שצברה ניסיון יצאה ללימודי תואר שני במשאבי אנוש והפכה לאשת מקצוע בתחום. בתור מנהלת משאבי אנוש הספיקו ליהנות ממנה גם הקיבוצים ניר דוד ושלוחות.

כאותה נמלה עמלנית, עמלה עדנה לאט וביסודיות על כל פרט בחייה היפים והעשירים, שנקטעו בטרם עת.

בקיץ 2010 נסעה עדנה עם גוני ונוב, יחד עם נעה, נחשון ועילי, לטייל בבולגריה, שם עבד שמעון מטעם מפעל "פלזית". בתאונת דרכים נוראה איבדו שמעון ועדנה את בתם גוני ועדנה נקלעה למצב בריאותי ממנו לא שבה.

בת 52 במותה. יהיה זכרה ברוך.

דבריה של נועה ביום ה- 30 לעדנה:

"עגל רך קשור בחבל על העגלה מוטל

ולמעלה בשמים עפרוני ממריא אל-על.

רוח קל צוחק לו, צוחק ומתהולל

צחוק ושחוק מבוקר אור ועד חצות הליל.

דונה דונה דונה... דון.

עגלים בלי דעת למה אל הטבח מובלים

ואשר ליבם לחופש ממריאים כעפרוני.

רוח קל צוחק לו שוחק ומתהולל

צחוק ושחוק מבוקר אור ועד חצות הליל.

דונה דונה דונה... דון"

זהו שיר הילדות שלנו, שלי ושל עדנה. הוא ליווה את ילדותנו המוקדמת. קלטנו אותו כנראה משמיעת תקליט של נחמה הנדל, זמרת שהערצנו בשנותינו הראשונות, ומדי פעם היינו נזכרות בו.

עכשיו אני חושבת עליך עדנה, כשמילות השיר הישן הזה מתנגנות בראשי ולא מרפות. גם את המראת כעפרוני אבל כל כך בפתאומיות וכל כך לא בזמן.

את שהיית בשבילי כמו לחם ומים, עובדה מוצקה וקיימת, יישות שהיא מובן מאליו, שתמיד תהיה לצידי ואיתי – את אינך. המובן מאליו התרסק ואת אבדת לי ברגע פתאומי ורכזרי אחד. נשארתי חשופה לזיכרונות ולאובדן. והזיכרונות רק מעצימים את תחושת האובדן הבלתי נתפס הזה.

את תמיד תהיי חסרה ואיתי בכל חוויה מוסיקלית, כי המוסיקה ליוותה אותנו בילדותנו ולאורך שנותינו, כשהחליל מזוהה איתך.

את תמיד תהיי חסרה ואיתי בכל מוזיאון ותערוכת אמנות. כי למרות שלא עשינו את זה מספיק, הביקור האחרון שלי במוזיאון ת"א היה איתך, כשאת מקור הידע וההבנה.

את תמיד תהיי איתי גם בעומס העבודה ובשגרת היומיום, כי לא פעם בשיחות בינינו עלו המחויבויות הרבות שיש עליך להספיק ולסיים, כשאת שואפת לעמוד בזמנים, להשלים את החסר ולעלות מדרגה, למרות המחסור התמידי בזמן.

ואת תהיי חסרה מאוד מאוד בכל מפגש משפחתי, מצומצם ורחב כאחד, ואנחנו נמשיך לחכות לבישולים שלך שמגיעים באיחור...

ואת וגוני, שכל כך אהבת, השארתן חלל עצום שנותר רק לנסות ולמלא אותו בזיכרונות.

אני, אנחנו, נשאר עם החסר, עם געגוע אדיר, עם תחושת החמצה, עצב ואהבה גדולה.

הספד של נוגה פורת

עדני

הייתי רוצה להגיד לך כמה שזה כל כך

הייתי רוצה לחבק שוב ולנשק עד שהעור יספר את מה שזורם בדם.

הייתי רוצה להיכנס לחדר האוכל ורגע לפני שהרגליים נעשות קרות, לראות אותך ולהרגיש אותן כמו מתענגות בתוך נעלי בית חמימות

הייתי רוצה להסתובב במדרכות הקיבוץ ולרמות עצמי שוב שאני לא הולכת אליך, כי בטח זה לא מתאים שאפול עליך כך פתאום, ובסוף להגיע ולראות במאור פניך האומר לי "היי נוגי" ולהרגיש את החיבוק ואת הנשיקות ואת ה-"איזה כיף שבאת"

הייתי רוצה להתבונן בך בדברך אלי ולרשום לי בפעם המיליון את הרפרופים העדינים והמתוקים של הפנים, המיוחדים על-כך ולדעת שוב כמה אני אוהבת אותך

הייתי רוצה לדעת אם ידעת, אם הבנת, אם הרגשת עד כמה היית יקרה לי, חד-פעמית בחיי

עדני, האהבה אליך המובנת מאליה, הנובעת מאליה, החזקה והמיותמת כל כך היום הייתה ארוכת שנים, אבל הייתה בעיני כימים אחדים באהבתי אותך.

הספד של טלי גורן-ספיר

עדני

העצב שמלווה אותי מאז שנפרדת מאיתנו הוא עצום עד כאב פיזי ממש. חונק בהמון דמעות. אבל ביום יום את לא הולכת לשום מקום. בימים הראשונים שהגעת לבית החולים, חלמתי שפתאום מצאתי אותך שוכבת על הרצפה ליד המיטה, וכשפתחת עיניים שאלת מה קרה ואיך הגעת לשם. כל כך התרגשתי שרק ביקשתי ממך להזיז את רגל שמאל, הזזת ואז ביקשתי שתזיזי את רגל ימין, עשית את זה בלי בעיות, יצאתי מהחדר וקראתי לנחשון ולשמעון בקול גדול. התעוררתי ולא הבנתי איך זה לא קרה באמת. בחלום אחר ראיתי אותך מגיעה הביתה בטרנזיט. שמעון נהג ואת ישבת לצידו, עברתם לידי והסתכלת עלי. אז כבר ידעתי שאת לא יכולה לדבר אבל הנה את כאן. המחשבות האלו רצו אצלי כל הימים בראש, ובלילה הם קיבלו פתאום צורה ותמונה.

פעם אמרת שאת שמה כל יום אחרי המקלחת קרם גוף. אני לא, לא תמיד זה מתאים לבגד שאני רוצה ללבוש, לפעמים נורא קרות לי הידיים ולא נעים, אבל כל פעם שאני כן שמה קרם, אני שומעת אותך – כך היה תמיד, בלי קשר לכלום וכך גם היום.

הקשר הילדי שלנו היה קשר של בריחה. ברחנו מפני המטפלת בשישייה בימי חמישי, כשרצתה לחפו. לנו ראש. דיברנו על זה לא אחת ושאלנו את עצמנו איך זה יכול להיות שאשה שהיא כבר אמא קושרת לנו מגבת סביב הראש וחושבת שהסבון לא יכנס לנו לעיניים בסופו של דבר. טוב שברחנו ממנה ומזל שאמא שלך עבדה בבית התינוקות והיתה לנו כתובת ברורה. זה כמובן לא עזר לנו.

כשקצת גדלנו התחלתי לקנא בך. ברור שלא רק בך, בכן, בך ובנועה. איך תמיד הייתן אחת בשביל השנייה. אם היינו צריכים לישון איזה לילה בבית ההורים, שמעתי את השיח בחלון וחשבתי שאיזה כיף להן, יש לכן עם מי לדבר לפני השינה. כשהיינו במסד בקבוצת שביט, ידענו שאנחנו צריכים להיות ראשונים, ואת, מה לעשות, יש לך סיבולת לב-ריאה והצלחת להחזיק מעמד בריצות ארוכות. לכן תמיד נבחרת להיות האצנית שלנו. אבל לפעמים ממש לא התאים לך ללבוש פתאום מכנסי ספורט ולרוץ 600 או 800 או מכל סיבה אחרת, אז סירבת. עמדתי ולא הבנתי, הרי הנבחרת של שביט צריכה אותך, מה זאת אומרת לא רוצה? ברגע זה הופיעה נעה לגונן עליך: תעזבו אותה, היא לא רוצה. וזה לא בגלל שנעה מגולן וחושבת שככה יש לנו פחות סיכוי, לא, היא פשוט לא רוצה שתעשי משהו שאת לא רוצה לעשות, בית דין לא עזר.

בפרשת השבוע היום נפרדים מיעקב. הרבה דברים טובים ללמוד מיעקב אין, מה שדווקא חיבר אותי אליך היא הברכה שנתן יעקב לבנו יששכר, שעל נחלתו אנחנו גדלנו ומגדלים את משפחותינו. יששכר זה כונה חמור גרם, טוב, עיקשות זה מהגנים. את לא אשמה בה. עוד התברך יששכר ע"י אביו בחריצות ובנכונות לקחת על שכמו משימות: "וירא מנוה כי טוב ואת הארץ כי נעימה, ויט שכמו..." בדיוק כמוך. ראית ואמרת שטוב, שאין מה להתלונן אבל תמיד רצית לשפר וחשבת מערכתית איך ניתן לעשות אחרת. הלכת ללמוד ולעבוד, חריצות ואחריות – הן מתכונותיך הבולטות.

כשאני פתאום נסחפת למקומות כאלו כמו סיפורי התנ"ך, אני מיד משאבת למפגשי הבנות שלנו, כי כששוב ניפגש בנות "אלה", כל הסיפורים עלייך ועלינו ימלאו את החלל, ותהיי איתנו זה ברור. מה שלא ברור הוא איך זה שלא תהיי איתנו. לא תצחקי חמש דקות אחרי כולן, צחוק כזה עוצר נשימה, שיעלה שוב גל צחוק אצל כולנו, הו עדנה קלטה. אני בטוחה שנגיד שאת לא איתנו רק בגלל עומס העבודה שלקחת על עצמך, שבגלל איזו פגישה לא הצלחת להגיע. סיבה אמיתית, לא?

כשאני מספרת לעצמי את הסיפורים האלו, אז את נמצאת. כל כך מוחשי שלא יכול להיות אחרת. ואז שוב עולות הדמעות והכאב והעצב האין סופי.

עוד מעט נעלה כולנו, המשפחה והחברים שלך למועדון וניפגש שם לכבודך, כי החיים חזקים יותר מהכל. הפאזל נסדק, חלקים בו יחסרו לתמיד, החלק שלך והחלק של גוני, אנחנו לעולם לא נהיה יותר שלמים כמו שחשבנו שהיינו. אנחנו שנמצאים כאן, כל אחד פצוע בדרכו, אוהב אותך, אוהב את ההורים שלך, את נעה, את שמעון ואת הילדים שלכם וממשיכים הלאה.