קיבוץ גזית

תאריך לידה: 15/07/1929
תאריך פטירה: 15/07/1998

חוה נולדה בכפר קטן בארגנטינה להוריה שרה ואהרון אדלשטיין.

בילדותה התייתמה חוה מאביה ומשפחתה עברה לגור בקולוניה BERRO.

למשפחתה של חוה היתה רפת, בה היו עסוקים כל בני המשפחה. בבוקר מוקדם היתה קמה חוה ועוזרת לאמה בחליבה, ורק אחר כך הולכת לבית הספר.

בבוקר למדה חוה בבית ספר ממלכתי ואחרי הצהריים בבית ספר יהודי בשפת היידיש. חוה הגיעה בעקבות לימודיה לעיר רוסריו, בה התגוררה אצל דודה שלא היטיבה עמה.

ברוסריו גם התוודעה חוה לתנועת השומר הצעיר. קבוצתה עלתה ארצה בשנת 1950 ושהתה בהכשרה בקיבוץ גל-און.

לאחר שנת הכשרה הגיעה חוה עם כל חברי הקבוצה לגזית, כאן הכירה את פישל ואיתו הקימה משפחה.

בשנים הראשונות עבדה חוה כמטפלת תינוקות ופעוטים ובשנת 1956 יצאה ללימודי אחות בבית חולים השרון ועבדה כאחות בקיבוץ במשך שנים רבות עד שנת 1970. אז יצאה חוה לעבודת חוץ כאחות ציבורית בבית החולים העמק בעפולה.

עם השנים עלתה שרה, אמה של חוה לארץ והצטרפה אליה לגזית. זה היה עבור חוה הגשמה של חלום.

כשחזרה חוה לעבוד בקיבוץ, עבדה בספריית מוסד תבור, בקומונה, בכל-בו ובקופת בית. חוה היתה חברה בוועדות שונות כמו ועדת בריאות, ועדת חברים, ועדת הורים והיתה בין מקימי ועדת הוותיקים.

חוה חלתה במחלת הסרטן עליה התגברה, אך אחרי חמש שנים טובות שב ותקף הסרטן והפעם בחוזקה רבה. גופה הלך ונחלש ותוך מספר חודשים הוכרעה חוה. כל העת היו לצידה פישל, הילדים והנכדים.

חוה היתה בת 69 במותה.

12.7.98
אמא וסבתא יקרה:
איך נוכל להיפרד ומה נוכל לומר לך –
הרי כל המילים הרבות בעולם שמצטרפות למשפטים ארוכים ארוכים, לא יצליחו לתאר ולספר עלייך, על מי שהיית ועודנה כאן.
את היית עמוד האש שעמד בראשנו – חיברת בין כולנו, קוננת וגישרת על הריבים, רצית רק דבר אחד: לראות אותנו מאושרים ומוגנים.
שלא נדע כלום ובטח שלא נרגיש – תמיד הולכת וסוחבת איתך הילה של אור, מאופרת, מטופחת ויפה.
ואותו משפט חזק כל-כך, שגור בפיך כל הזמן:
אני מרגישה טוב והכל יהיה בסדר! ומה שלומכם אתם?!
גופך הרי לא איתנו אך נשמתך וקולך ורוחך הכה חזקה, נשארה ותישאר איתנו לנצח.
נמשיך את המסורת המשפחתית וזכרך יחיה איתנו לנצח.
סוף, סוף הגעת למנוחה שלך, המנוחה שאולי כל כך ייחלת לה. נוחי לך בשלום כי מגיע לך. תסתכלי עלינו מלמעלה ותראי אותנו גדלים, מתפתחים וממשיכים איתך הלאה.
אוהבים ומתגעגעים ועוד לא משלימים עם האבידה הכה גדולה
הנכדים והבנים.