משה רותם
תאריך לידה: 21.06.1927
תאריך פטירה: 06.12.2021
קשה מאד לכתוב על משה רותם, כששאלה טבעית עומדת באוויר, למה שלא יספר הוא עצמו? כל-כך בחטף הלך מהמרכז ונעלם, עד שהקלישאה 'בלתי נתפס' הופכת לתגובה הכי כנה שאפשר.
משה רותם נולד בבואנוס איירס להוריו רבקה וליפֵּא רויטבלט שהיגרו בשנת 1912 מאוקראינה לארגנטינה. בן אחד בין שתי אחיות, קלרה מבוגרת ממנו בשנה וחצי ואוקה צעירה ממנו בשנה וחצי. בילדותו עבר חוויה משפחתית מורכבת כשאימו חלתה ואושפזה, כל אחד מהילדים עבר לחיות בבית של דודה אחרת ורק מדי מספר חודשים נפגשו. אביו, שזכה בלוטו וניצל את הכסף לרכוש בשותפות עסק לתפירה ומכירה של בגדי גברים בבואנוס איירס, גילה שבעת מחלתה של אישתו, הונה אותו שותפו, מה שגרם למשפחה לעבור ממרכז בואנוס איירס לסאן פרננדו, שם שכרו ההורים בית גדול עם הרבה חדרים והתפרנסו מהשכרת החדרים לרווקים.
בסן פרננדו הקימו היהודים קהילה מאורגנת, כמו זאת שהכירו בקהילות מהן הגיעו במזרח אירופה. משה גדל במשפחה חמה שביתה היה תמיד מלא אנשים. האמא הנמוכה שלו, כמוהו, תמיד אפתה וכיבדה את כולם בכל הטוב שהיה בבית. משפחה מהמעמד הבינוני, שחינכה לאהבת אדם ואחוות עמים.
בזמן מלחמת האזרחים בספרד הקדישה המשפחה חדר גדול בביתם בו הוצבו מכונות תפירה ונשים יהודיות הגיעו לתפור בגדים לנפגעי המלחמה. שלוש תמונות היו תלויות בחדר המתפרה – של צ'רצ'יל, של רוזוולט ושל סטאלין. עם השנים הלך האב והתקדם כחייט אומן והמשפחה עברה לבית מודרני ומרווח, שחלקו הקדמי היה חנות הבגדים ובחלקו האחורי התגוררה המשפחה. מאז ילדותו היה משה עוזר לאביו לסדר את חלון הראווה. את רצפתו של הבית, שרובה הייתה עץ, היו הילדים מורחים בשעווה, אחד היה מתיישב על פיסת בד, האחרים משכו אותו הלוך וחזור וכך הבריקו את רצפת העץ כמו ראי. כל זאת בדחיפתה של האם קטנת הקומה שניהלה בית חם עבור כולם. בזמן מלחמת יום כיפור החליטו הוריו לעלות ארצה ובכך קיבל סוף סוף משה את ברכת הוריו לבחירת דרכו הציונית, אך התוכנית לא יצאה לפועל כי אביו נפטר. אמו של משה עלתה ארצה אך חזרה לארגנטינה לחיות בחיק המשפחה הגדולה. משה זוכר איך משפחתו הגדולה חגגה לו, כבן יחיד ימי הולדת אליהם הגיעו 30-40 אורחים: "כמו עליה לרגל" הוא כינה את ימי ההולדת שלו.
משה למד בבוקר בבית ספר ציבורי ואחרי הצוהריים ביידשע שולה – בית ספר יהודי. כבר מגיל 10-9 הצטרף לתנועת 'השומר הצעיר' לשבט זבולון שהפך להיות קבוצת "גאולה". הקן השומרי, שהיה בתוך מבנה ציבור גדול בו התנהלו כל חיי הקהילה היהודית של סן פרננדו, היה גם המקום בו התוודע משה לרעיון הציוני: "כל ההתפתחות העתידית שלנו באופן טבעי, הייתה פועל יוצא מחיי הקהילה", סיפר משה שהמשיך לתיכון והמשיך במסלול של בן לאמא יהודייה וגם אבא יהודי מהמעמד הבינוני, ללמוד רפואה. בשנה השנייה ללימודי הרפואה גוייס משה לצבא שם קיבל בנוסף להיותו עוזר ראשי של רופא המחנה, תפקיד של תכנון הנוי, אהבה שתתממש שנים רבות אחר-כך בגזית. 3 שנים הספיק משה ללמוד לפני שהחליט ובחר בחלוציות על פני הקריירה ועלה ארצה. בשנה השלישית ללימודי רפואה הכיר את זאב זהבי שיחד התכוננו למבחנים ואמא של זאב הייתה מכינה להם כוס חלב חם וכריך בשעה 10 בבוקר. יחד קראו עיתונות והעמיקו את הקשר שלהם לרעיון הציוני. משה מספר: "יום אחד באתי לבתיה שהייתה ידידה קרובה שלי והערכתי את דעתה, עברתי איתה בכל מחלקות הפקולטה לרפואה ואמרתי לה: 'מכל זה אני נפרד, החלטתי לעלות ארצה עם חברי' כך שבתיה ידעה על החלטתו לפני הוריו שקיבלו את עזיבתו בכאב רב.
את בתיה הכיר משה מהקן בסן פרננדו, הם הכירו כבר בגיל 13. כאשר בתיה הגיעה לראשונה למחנה של השומר הצעיר ומשה הציע לה את השמיכה שלו כי לא הייתה לה שמיכה. כך נוצר קשר של ידידות שנמשך, אבל בתיה עלתה ארצה ומשה נשלח למכון למדריכים בבית הכרם בירושלים מטעם קק"ל, והיה ברור שעליו לחזור להדריך בתחום חינוך הנוער ביערות ובקן בסן פרננדו. בתיה חיכתה לו והוא עלה ארצה ביום 23 בינואר 1953 באונייה 'נגבה' הישר לגזית. תוך 7 חודשים התחתנו בתיה ומשה והקימו משפחה.
משה היה איש של אידאולוגיה שומרית לדבריו: "ראינו בקיבוץ הגשמה של רעיונותינו ומתוך כך שחווינו כילדים פערים בחברה ובכלכלה, שאפנו ליצור חברה שנותנת שוויון הזדמנויות לכל."
תמיד היה משוכנע בצדקת הדרך וגם פעל במסגרתה. היה רכז ועדה פוליטית, ריכז את המחלקה הלאטינו-אמריקאית של השומר הצעיר ואת מפ"ם באזור העמקים. שנה אחת למד מדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ושנה נוספת במכללה. בדפדוף בעלונים אין פלא למצוא רשימות של משה תחת כותרות כמו: "איזה קיבוץ אתה רוצה בחיים?" או "דמוקרטיה ושיחת קיבוץ" וכמובן "המוטיבציה היא החמצן של הפעילות הפוליטית" או "פוליטיקה הנתיב היחיד". כמה שהיה נחרץ משה בדעותיו העלה מדי פעם תהיות ובקשות בנוסח: "עלינו לחתור ליצירת אוירה של האזנה הדדית והרגשה של ניסיון משותף וגילוי לב לפתרון בעיות החברה שלנו."
המסלול המקצועי שלו התחיל ברפת, ולמרות שעד אותו יום לא נגע בפרה היה רפתן במשך 15 שנה ומשם עבר לעבוד בגידולי השדה, מהחקלאות עבר למחלקת חומרים בפלזית ומשם חזר לאהבה נושנה והקים משתלה במסגרת הנוי. כשנזכר משה בתקופה הראשונה בה הגיע לגזית ובמעבר החד מחיים בורגניים נוחים לקיבוץ דל בחומר אמר: "בחלומותיי הטובים ביותר לא יכולתי לדמיין שנגיע למה שיש לנו היום, החל ממקום מבוסס ופורה וכלה במשפחה שהלכה והתרחבה."
שלוש בנות ובן נולדו למשה ובתיה: עידית, עפרה, עלוה ושחר, כל אחת ואחד מהם הקימו משפחה, נולדו נכדים ואף לדור רביעי זכה משה כשסביבו מתרוצצים בשמחה נינות ונינים.
איש בית היה משה בשנים האחרונות, אך תמיד נשאר מעורב בחיי הקיבוץ. תוך פרק זמן קצר מלהכיל התדרדר מצבו הבריאותי ולמרות התקווה שתלו בני המשפחה ומכריו בטיפול שיביא לו איכות חיים טובה קצת יותר, הוא הלך מאיתנו ללא סבל, שבע שנים ומעשים. יהי זכרו ברוך!
כתבה: טלי גורן ספיר
הספד של שחר
אבאל'ה אהוב שלי, קשה לי להתייחס אליך בלשון עבר אז מידי פעם זה בהווה ומידי פעם בעבר.
תמיד היה לנו חיבור ביחד, מגיל צעיר בנינו כל מיני דברים ודרכך התחברתי לתחומים אותם אני היום הכי אוהב.
הקשר והאהבה לצמחים, איך טיפלנו בגינה ביחד, בנינו מסלעות, שתלנו צמחים ועצים, איך עשינו ייחורים של צמחים במרפסת וגידלנו גן ירק מאחורי הבית, איך אהבת לראות את הכל פורח וגדל.
היה לך חשוב לפתח את נוף הקיבוץ וכך במו ידיך בנית משתלת עצי ארץ-ישראל על יד מחסן הנוי שאותם שתלת ברחבי הקיבוץ ובאמצעותם הקמת את החורשה היפיפייה בכניסה לקיבוץ, בין שער הקיבוץ למגרש הכדורגל.
הערכת את הטבע ואת הדברים הפשוטים.
אהבתי לבנות איתך כל מיני דברים ביחד, לימדת אותי לעבוד עם כלי עבודה, כבר בגיל שלוש לימדת אותי לעבוד עם פטיש אמיתי ובכיתי נורא כשלא הסכמתם שאקח אותו איתי לגן.
תמיד היה לך חוש לאלתר ולמצוא פתרונות יצירתיים לכל בעיה טכנית שצצה.
אההבתי את היחס שלך לאנשים, תמיד קשוב לאחר, מתעניין, מספר איזו בדיחה, נותן מילה טובה ועוזר אם צריך. כי בסופו של דבר היית איש של עשייה.
החיבור שלך לילדים היה מדהים. לא היה ילד בקיבוץ שלא הכיר אותך, תמיד עצרת על יד כל ילד במדרכה וגרמת לו לחייך עם הבדיחות וההומור שיש רק לך. למשל היית אומר לילד על איזה כלב שנבח – "ראית את הברווז הזה, תראה איך הוא נובח" וראית את הילד נעצר ולא יודע מה לחשוב.
כל חייך פעלת ונלחמת למען חברה צודקת יותר בה כולם שווים, גם בבניית הקיבוץ וחברה שוויונית וגם במלחמה בלתי פוסקת למען הצדק והדו-קיום עם שכנינו הערבים, אם זה בקשר הבלתי אמצעי עם אנשים מכפר מצר ואם זה בפעילות שלך כרכז איזור צפון במפ"ם.
תמיד עבדת קשה עם חיוך וצחוקים, בהתמדה ובמסירות, ללא פשרות.
בשבילי היית מודל לכל מה שאני היום.
שנים רבות בניתי לי קריירה בתחום מערכות מידע וכספים ובשנים האחרונות אזרתי אומץ והלכתי עם הלב שלי לעסוק בתחומים חדשים-ישנים שאת כולם קיבלתי ממך.
ללא כל הכנה מוקדמת עברתי לעבוד בתחום הגינון ותוך זמן קצר השתלבתי כגנן בבית ספר כדורי.
הסתבר לי שלמרות שלא עברתי שום הכשרה פורמלית ידעתי את העבודה.
תמיד ליווית אותי ושאלת איך אני מתקדם והיית גאה בי על מה שאני עושה.
במיוחד אהבת לראות את כל הצמחים היפים שהתפתחו בחממה שפיתחתי יחד עם ילדי הפנימיה והשינשיני"ם בכדורי.
אבא, אתה תמיד היית ותהיה מודל בשבילי, מודל לחיקוי לאהבת האדם והחיבור שלו לטבע.
אוהב אותך הכי בעולם, שחר.
הספד של עידית
אבא שלנו האהוב והטוב,
הלכת לעולמך בגבורה בנר שמיני של חנוכה, חג האור.
כשנולדת נקרא שמך משה, הגשמת את חלומו של משה המקראי ועלית עם חבריך אל הארץ המובטחת לבנות ולהיבנות בה. הותרת מאחוריך משפחה גדולה בארגנטינה שתמיד נשאה אליך עיניים. באת בנית ויישבת עם אמא וחבריך את הארץ תוך התמודדות עם קשיים ושיתוף פעולה ביניכם. הייתם זה לזה כמו שאהבת לציין אחי עזר ואחי סמך. ולגזית שלך קראת "גבעת היופי".
כולנו, ארבעת ילדיך קיבלנו שמות מהטבע שהיה מקור אנרגיה בלתי נדלה עבורך משנת 1953 כשגזית הייתה עדין שטח אדמה ללא בתים ועצים.
אבא פעיל, עם מזג סוער, אבל אכפתי, חם ומעורב עם שפה ציורית. גידלת אותנו בחינוך המשותף ואני זוכרת הליכות משותפות שלנו לבית הילדים ולכיתה, ואתה ואני מביטים בשקיעה. זוכרת אותך ואת חברך זה 90 שנה יוסף פורת יושבים איתנו בחדר הראשון ב"עופרים" ומספרים לנו סיפורים, זוכרת אותך מסתובב ברחבי הקיבוץ למצוא את הנעליים של עופרה שתמיד היו נעלמות באורח פלא, זוכרת שבאת וסיפרת לי באמצע יום לימודים שנולדה לי אחות "עלווה" וכתבת את שמה על הלוח, כי זה לא היה שם שיגרתי וניקדת אותו שכולנו נלמד את השם, ככה באמצע שיעור. זוכרת שבאת לאסוף אותי ואת עופרה לנסוע לבקר את אמא כששחר נולד והיית כל כך מאושר שסוף סוף נולד לך בן. זוכרת אותך שאני מגיעה מהגן ואתה מספר לי שהבובה בכתה כל הלילה וחיכתה לי וקראה לי כי לא הרגישה טוב, והיינו מכינים יחד מפלסטלינה תרופות, אוכל וממתקים לבובה היחידה שהייתה לי והיינו חוגגים לה יום הולדת. היית מכין קוביות שוקולד מפלסטלינה בכישרון כך שנראו שוקולדים אמיתיים. זוכרת כשהיו צובעים לנו את הכיתה והיינו יום בשנה ישנים אצל ההורים איך היית מכין לי מיטה כמו מעטפה ומתחת לכרית מחביא עם אמא שלוש קוביות שוקולד, מצרך נדיר בתקופת הצנע הארוכה בה גדלנו.
אין ספור זיכרונות ילדות יש לי ממך אבא, כל כך הרבה וכולם מנצנצים לי וקוראים לי "גם אני, גם אני בואי ספרי".
אבא יקר, כל כך אהבתי לטייל איתך ולהחזיר איתך את הפרות מהמרעה, וכשהתחלתי לעבוד ברפת היית נותן לי לנקות שקתות לפרות ולימדת אותי לצחצח אותן טוב טוב והייתי בטוחה שזו העבודה החשובה ביותר בעולם, כי ידעת לתת ערך וחשיבות לעבודות פשוטות.
אבא, איזה מזל שהתאפשר לי לבלות איתך וללוות אותך בשנים האחרונות, וגם להיות כל כך קרובה אליך יחד עם אמא, עופרה, עלוה ושחר בימים האחרונים, כשכולנו התעקשנו להיות אופטימיים וחשבנו שאתה חסין בפני הגורל. פשוט לא יכולנו להאמין שאבא החזק שלנו הוא בן תשעים וארבע והוא כדרך הטבע נחלש. גם אתה בנית על כוחות ועוצמות והלכת על הסיכוי, היית לוחם עד הרגע האחרון.
בשבת האחרונה, לפני נסיעתך האחרונה מהבית, ביקשת לעשות טיול והלכנו לרפת. היה יום נעים כל כך, והכי הדהים אותי שכל הפרות שעמדו ואכלו לא נבהלו כשהתקרבנו, כאילו חיכו לך והמשיכו לאכול חציר, ולמזלנו הטוב ראינו גם המלטה. את סוף ההמלטה כבר לא ראית אבל אני חזרתי לשם ויכולה לספר לך שהעגל שנולד שחור ועל המצח שלו לב לבן , כמו השיר שאהבת "עם כתם על המצח..." והמוזיקה, לא היית מנגן, אבל ידעת לשרוק סימפוניות שלמות: מוצרט, בטהובן, באך,
איזה מקורות אנרגיה מדהימים היו לך אבא אהוב, ואיזה עולם תרבותי עשיר.
ועכשיו, שבע ימים אתה ממשיך בדרכך לעולמות לא נודעים, ואנחנו יודעים שחיית טוב והיית שלם עם עצמך, ואהבת את אמא שמונים שנה, ובנית קיבוץ ומשפחה, וחיית לפי הבחירות שלך עם החברים שלך. אני נפרדת ממך אבא שלי, נשמור על אמא, נתגעגע אליך, נצחק מאין ספור הבדיחות שהשארת לנו והסיפורים ותודה רבה אבא על השפע של דאגה, אהבה, עשייה ושיתופים שהרעפת עלינו, על אין ספור רגעים שהיית בשבילנו - בעל לאמא, אבא וסבא, ובעשור האחרון סבא רבא, יהי זכרך ברוך!!
הספד של רותי לייטנר
למשה היקר שלי,
לפני למעלה מ-50 שנה הגעתי לגזית בקבוצת מתנדבים אמריקאים. משפחת רותם ביקשה לאמץ מתנדבת כי עידית רצתה לשפר את האנגלית שלה. אתם דיברתם עברית וספרדית, אני דברתי אנגלית וצרפתית, אך מהרגע הראשון שנכנסתי לביתכם הרגשתי חלק מהמשפחה. תמיד קיבלת אותי בחיוך. בתיה כיבדה אותי בעוגות הנהדרות שלה, שחר מלאך קטן עם טלטלים זהובים הסתובב מתחת לרגליים, עלווה ועופרה התרוצצו ושיחקו ועידית ואני קישקשנו באנגלית.
לא במקרה נפלתי על משפחת רותם. הקיץ הזה שינה את חיי והחלטתי להישאר בארץ בכלל ובגזית בפרט. ומאז מעולם לא עזבתי לפחות בנפשי ובליבי, ולך משה היקר חלק ניכר בהחלטה הזאת. הלכתי לאולפן ולמדתי עברית אבל לעולם לא אשכח את המילים הראשונות שאתה לימדת אותי. במיוחד חרוטה בזיכרוני המילה "דבש" שהיית מגלגל על לשונך בחיוך הכובש שלך.
מאז פגישתנו הראשונה עברו עשרות שנים. המשפחה שלך גדלה והתרחבה, נולדו נכדים רבים ובעשור האחרון נינים מילאו את ביתך ואת ליבך. השתתפתי בשמחתך ובגאוותך.
גם המשפחה שלנו גדלה והתרחבה. בצירוף מקרים הנכדה שלך נינה והבת שלי ליאור נפגשו בצבא וכל אחת מהן אמרה לשנייה בהתרגשות:" הסבים שלך בגזית?"
תמיד היה לך מקום בלב בשביל כולנו. "מה שלום יוניל'ה? מה שלום הנכדים ?"היית שואל אותי כל פעם. בביקור האחרון, בעיצומה של הקורונה אמרת: "מתי תביאי את כולם לבקר? אני רוצה לראות אותם בחי, לא בתמונות בפלאפון"
לאור נסיבות הקורונה ביקרנו בגזית מעט בשנתיים האחרונות. אבל כל פעם שבאנו העיקר היה לבקר אתכם, אותך ואת בתיה האהובה. בין הצחוקים תמיד היו שאלות מעמיקות ושיחות רציניות.
כל פעם שדיברנו אמרתי "איזו ברכה שאתם בחיים שלי". וכמו שאמרתי לעידית אתמול, ממך למדנו את השיעור הכי חשוב - לאהוב את החיים.
