"ללמוד על העבר – גשר להווה"
עלון קיבוץ גזית 433 (1243) 18.06.2010
אנו כמעט לא נותנים את הדעת על העובדה שבקיבוץ השכן מתנהלת תוכנית מאד יוצאת דופן לקרוב בין ילדים יהודים וערבים. לפני שאספר על ביקורי במפגש בין שני בתי-ספר יהודי וערבי אציג את עיקרי התוכנית המוצגים באתר האינטרנט של עין-דור:
"ללמוד על העבר – גשר להווה" זהו שמה של תוכנית חינוכית–ערכית, המפגישה תלמידים, הורים ומורים, יהודים וערבים. התוכנית פותחה ומונחית על ידי צוות החינוך של המוזיאון הארכיאולוגי בעין-דור ומקיימת תהליך של הכרות, וחוויה של למידה משותפת של העבר עם נגיעות למציאות העכשווית.
"התוכנית מפגישה כיתות מקבילות מבתי ספר יהודים וערבים במהלך שלוש שנים. התוכנית פועלת כבר 18 שנים.
תחילתה בכיתה ד': הכרות עם העבר הרחוק המשותף דרך ארכיאולוגיה של האזור;
בכיתה ה': עיקרה הכרות עם המושג תרבות, עם ייחודה התרבותי של כל קבוצה מבין המשתתפים, ועם גישות רב תרבותיות.
בשנה השלישית, בכיתה ו', התוכנית שמה דגש על מרכיביו של השלום האזרחי: מעורבות חברתית-אזרחות משותפת, זכויות וחובות של ילד ואזרח, יחסי רוב ומיעוט.
התוכנית עוסקת בחיזוק מרכיבי הזהות הקולקטיבית של המשתתפים. באמצעות המפגש מתקיימת הכרות ופתיחות עם זהויות אחרות שונות משלהם. התוכנית יוצרת אקלים חברתי נוח להדברות, הזדמנויות לקיום דו שיח וכר להתנסות בסוגיות מתחום האזרחות: דמוקרטיה ורב תרבותיות.
המפגשים מתקיימים על בסיס אישי, תומכים בהכרות בין-אישית קבוצתית ותרבותית באווירה של סבלנות וסובלנות, מעודדים סקרנות, הכרה וכבוד לאורחות חיים, תרבות ומנהגים גם של האחר. מזמנים פעילויות שמטרתן הפחתת סטראוטיפים ודעות קדומות. ניתן מקום לשייכות התרבותית וההיסטורית של כל קבוצה. התוכנית מסמנת אפשרות של "שלום אזרחי" ולא דווקא כהעדר מלחמה."
בבוקר בהיר אחד, לאחר תיאומים רבים ודחיות רבות, נחתתי בחצר המוזיאון שהמתה מילדים, משני בתי-ספר: כיתה ז' מבי"ס מהכפר ריינה, וכיתה ז' מביה"ס האזורי ביפעת.
התברר כי רק לאחרונה צירפו גם את כיתות ז' לתוכנית, וזהו המפגש השני שלהם. בד"כ לכל שנתון יש 6 מפגשים במשך השנה והקשרים שנוצרים הם יותר הדוקים. שאלתי האם הקשרים נמשכים גם לאחר המפגשים בין הילדים, והמדריכים ענו לי שכן, וכי הפייסבוק מקל על קיום קשרים כאלו.
לכל קבוצה (כ-20 ילדים) יש שני מדריכים, האחד ערבי והשני יהודי. ישנה בעיה של שפה, כאשר הערבים כמעט שלא דוברים עברית, והיהודים כלל אינם מבינים ערבית, לכן התפקיד הראשון של המדריכים הוא לשמש כמתורגמנים.
נכנסתי לכמה שיעורים. השיעור הראשון היה לכתוב פידבק לסיכום השנה. התוכנית קיבלה הרבה מחמאות מהילדים, וכולם ציינו שיחסם לבן העם האחר השתנה.
לאחר מכן ראינו סרט המציג באופן סימבולי סכסוך ומלחמה בין שתי קבוצות של צורות גיאומטריות. המרובעים שנאו את העיגולים כי הם היו לגמרי שונים מהם. תוך כדי המלחמות ביניהם הם גילו כי בעצם יש להם גם תכונות משותפות ואז השנאה שככה. לאחר מכן התקיימה שיחה עליו, כאשר הילדים גילו תובנות עמוקות לסיבותיהם של סכסוכים (שנאת השונה, פחד מהשונה) וגם תובנות לגבי פתרון סכסוכים.
בשיעור האחרון הילדים נכנסו לתערוכה הנקראת "מבוך לשלום" וכשמה כן היא. על הילדים ללכת לאורכו של המבוך ולמלא בזוגות משימות שונות. שמתי לב שחלק מהזוגות היו מעורבים: ערביה ויהודיה, ערבי ויהודי, והם דיברו ביניהם באנגלית. משימה שרוב הילדים נכשלו בה הייתה כיצד תעשו מאותו תפוז גם מיץ וגם סוכריות? לכאורה בעיה פשוטה, אך רוב הילדים (כמו רוב האנשים) רגילים לחשוב בדפוס, שאם אחד זוכה השני מפסיד, ולכן הפתרון הפשוט - שמהקליפה עושים סוכריות ומהתוך של התפוז עושים את המיץ – נעלם מעיניהם.
לאורך כל היום שמתי לב לכמה מוטיבים חוזרים בפעילות: יש בינינו שונות, אבל יש גם הרבה דברים משותפים. איננו דומים אבל אנו שואפים להכיר את בן העם האחר.
באותו יום,"המון דברים יפים ראו עיני". היה מאד מרגש ומשרה אופטימיות. תודה לחגי עוז, המדריך בתוכנית זו, על שאירח אותי כל-כך יפה.
