תאריך לידה: 3.09.1928
תאריך פטירה: 30.08.2015
ברוניה-ברכה קדרון לבית גבירץ נולדה בכפר בשם כלופובקה ועברה עם משפחתה לעיירה מקולינצה, אשר במחוז טרנופול שבגליציה פולין. בתם הבכורה של הוריה אהרן-זאב וליסקה. אחות לנושה שהייתה צעירה ממנה בחמש שנים.
אביה התפרנס מסחר תבואות ואמה, שהייתה עקרת בית, הייתה אישה משכילה. ברכה מעידה שנעזרה בה רבות בלימודיה ובהרחבת אופקיה.
בית משפחת גבירץ היה בית יהודי מסורתי, לארוחות השבת התכנסו כששב האב מבית הכנסת, האם כיסתה ראשה ועיניה כשברכה על הנרות וכשהורידה אותן היו עיניה אדומות ודומעות. בשבתות הייתה מבלה עם משפחתה המורחבת בבית הסבים, בילוי שאהבה והביאה איתה למשפחתה הרחבה שבנתה כאן בגזית.
ברכה למדה בבית ספר ציבורי ובבית ספר עברי כל ימות השבוע, למרות שהוריה לא נטעו בה את הציונות, ההיפך, לטענתם "פלשתינה היא מדבר. אנשים מתים בה מחום ומקדחת."
שלושה ימים לפני יום הולדתה ה-11 פרצה המלחמה והאזור בו חיה נכבש ע"י הרוסים. פרק חדש החל בחייה של ברכה. היה עליה ללמוד רוסית וגרמנית במקום הפולנית והעברית שידעה. החיים אז היו תחת פחד מתמיד. כרבים מיהודי אירופה, חוותה ברכה בדרכה את זוועות המלחמה ושרדה אותן. לקראת סיום המלחמה חזרה לעיירה שלה, פגשה אחת מבנות הדודים שלה והוצע לה תפקיד כגזברית בבנק המחוזי. כשהותר לפולנים לחזור לפולין הבינה ברכה שמשם יהיה קל יותר להגיע לארץ ישראל וכך עשתה. בפולין נודע לה על קיבוץ שנוסד בעיר ביטום והרעיון קסם לה. בביטום פגשה את המדריך ברוך והחיים החלו להאיר - קצת שמחה והרבה יידיש, היא הייתה בדרך לארץ ישראל. הצטרפותה לתנועת השומר הצעיר הייתה מקרית אבל מלאת סיפוק וכך הצטרפה לקיבוץ על שם טוסיה אלטמן. היחד הזה היטיב עם כולם.
ערב אחד החל המסע לארץ ישראל. התנאים היו קשים אבל הייתה חבורה של צעירים יהודים שהלכו יחד, שרו, רקדו ואף העלו מחזות. הפעילות התרבותית הייתה חשובה לברכה ועשתה לה טוב. אחרי תלאות רבות עלתה ברכה לאונייה "וודג'ווד" והמטרה הנכספת התקרבה – עולים לארץ ישראל. בחודש יוני 1946 הניחה ברכה את כף רגלה בחופי חיפה והועברה ע"י הבריטים למחנה עתלית. שוב תנאים קשים מאוד אבל בארץ. ברכה שמה לה למטרה להצטרף לחברת נוער וללמוד, להשלים את החסר הרב שנוצר, כך הגיעה לבית זרע.
החום של עמק הירדן לא היטיב עם ברכה הג'ינג'ית וכך גם העבודה הקשה בקטיף העגבניות. מתוך הקושי התארגנה גם כיתת לימוד אבל השיגרה לא ארכה זמן רב ובמלחמת השחרור נשלח הגרעין שלה, גרעין "ניצן" לעזרה ביחיעם. כשהגליל המערבי שוחרר עמדו בפני חברי הגרעין שלוש אפשרויות: לחזור לבית זרע, להישאר ביחיעם או לחבור לגרעין שישב בחדרה ולהקים קיבוץ חדש, גזית. האחרונה הייתה הבחירה המועדפת עליהם, כך הגיעה ברכה לחדרה. עבודה ששימחה אותה הייתה מתיחת רשתות למיטות הסוכנות, עבודה שהיה צריך בה מיומנות והספקים. המעבר לטירה שוב היה לא פשוט, תנאים פיזיים דלים ביותר ושם עבדה במיני עבודות המשק הקטן שהיה ובעיקר בגידול אפרוחים. עם הצורך בהרחבת החברה בגזית הגיע גרעין ארגנטינאי מהמעפיל, ובצריף שוודי אחד פגשה את מי שיהיה בן זוגה לחיים, את משקו שכעבור מספר חודשים נישאו והפכו למשפחה.
בשנות ה-50 המוקדמות נשלחה ברכה לאורנים לקורס גננות, ומאז עבדה במערכת החינוך כמורה לכיתות יסוד. עם השנים נולדו ילדיהם ליאורה, זהר, עדי וגל. ממערכת החינוך עברה ברכה לעבוד בהנהלת החשבונות ומאז שיצאה לפנסיה, עבדה בבית העובד בהתמדה ובמסירות.
אי אפשר לדבר על ברכה בלי להתעכב על החיוניות והמרץ שאיפיינו אותה. מהרגע שהמצב הכלכלי איפשר, יצאו ברכה ומשקו לטיולים בארץ ובעולם. לא הייתה חוויה שברכה הייתה מוכנה לפספס - אם זו הרצאה, טיול או נסיעה, היא תמיד ביררה, נרשמה ויצאה. גם אחרי שמשקו שלה הלך לעולמו המשיכה ברכה לצאת ככל שגופה התיר לה והוא התיר. נזכור תמיד את ברכה הצועדת במרץ את צעידות הבוקר, מאורגנת לבישול ארוחותיה ולהכנת ארוחת הארבע השבתית של משפחתה שהלכה והתרחבה.
ברכה זכתה לראות 11 נכדים ונכדות, זוג נינות תאומות ונין אחד קטן.
מצבה הפיזי של ברכה כלפי חוץ לא נפגע כלל אלא שהמערכות בפנים הלכו ונחלשו. ברכה הלכה מאיתנו זקופה ומעורבת, כשטופס הטיול לגיאורגיה חתום ומוכן.
בת 87 הייתה במותה.
יהי זכרה ברוך
דברי הספד של חיים שורר
70 שנה חלפו מאז אותו יום בו נפגשנו לראשונה בשנת 1945 בעיר ביטום שבפולין, בבית שברחוב גרונבלסקי- 6. כאן הצטרפנו לגרעין עליה בשם "טוסיה אלטמן". הצגת עצמך בשם בּרוֹנקה קובלסקי. בולטת בין חבורת הנערות בכך שהינך ג'ינג'ית, כולך בת 17. לשאלה למה באנו ענית: "חיפשנו תחליף לבית שאבד".
זכינו לזוג מדריכים שהשקיעו עצמם בחינוך ודאגה לנו, הלא הם ברוך ז"ל ומרים יחיאלי. לא אתאר כאן את פועלם, רק אומר כי בהחלט ניתן להשוותם למחנך הדגול יאנוש קורצ'ק.
ברכה השתלבה מהר מאוד בחברת הגרעין. בכל ערב שישי בעריכת "עונג שבת" הופיעו בחרוזים היצירות הכה מיוחדות לה. תמיד בהומור עדין, לא פוגע אבל מבטא את החווית שלנו בעת ההיא.
מהכישורים האלה של ברכה נהנינו שוב ושוב לכל אורך חייה. בכל מפגש ותיקים שנתי, הכינה מפרי יצירתה.
בשנת 1946 יצאה ברכה לדרכי ההעפלה ארצה. היא אושרה "כראויה לעליה" יחד עם חברים אחרים. הדבר התנהל בליל דיונים שדמה מאד למה שמסופר ב"ליל העשרים" בתקופת –"ביתניה עילית". ברכה נפרדה מחברי הקבוצה והצטרפה לחברת הנוער "ניצן". כאן בטירה, היא חזרה לחיק גרעין האם שלה- "טוסיה אלטמן", שהגיע לטירה בשנת 1949. היינו חבורה גדולה של נוער יוצא שואה שבאו לכאן לבנות יישוב- קיבוץ, בית לעתיד.
ברכה ידעה גם לבטא דברים בעלי משמעות ואני אצטט קטע שכזה:
"חיינו הם זר שזור אלפי חוטים דקים של שמחה ועצב, יצירה, התלבטות וחשיבה.
לפעמים לחיוב ויש גם לשלילה.
מארג מקסים ומשותף, שאין להתירו אלא, אם הוא נ י ת ק מ ע צ מ ו ..."
קשה ללוות שוב ושוב לדרכם האחרונה את חברינו, שיחד איתם השקענו את חיינו הפעילים בבניינו של הקיבוץ הזה – ביתנו.
בַּמָקום הזה, הולך ונעלם מהנוף החברתי אותו שבט מיוחד של ניצולי השואה, שהיו חלק מהמסד של החברה הגדולה שלנו. הם חסרים לי .
אסיים בקטע שיר (שנכתב ע"י עירית עמיאל):
אנחנו כמעט אחרונים
לאט נעלמים ולוקחים עימם
את שתיקתם, את זעקתם.
אנחנו כבר כמעט אחרונים
ובידנו נותר רק זמן קצר
לסיוט, לעדות ולחשבון המר...
יהי זכרך ברוך ושמור.
