למה אני מפגינה /נרי לבנה
אני לא אוהבת הפגנות של הקונסנזוס כנגד הקונסנזוס. זו היתה הסיבה לכך שאחרי שהייתי משתתפת נלהבת בהפגנות שלום עכשיו בשנים האחרונות לקיומה, פג ענייני בתנועה הזאת, שאינני מזלזלת כלל בחשיבותה, מהרגע שהפכה למה שנראה לי כמו תנועת נוער למבוגרים. אם לפרט אז זה קרה בהפגנה נגד מדיניות צה"ל בשטחים שאובטחה בכבדות (כולל הליקופטרים) על ידי אותו צה"ל שנגדו מחו המפגינים. זו היתה הפגנה שהגיעו אליה משפחות על ילדיהן וצידניותיהן, מעין פיקניק משפחתי ענק במזג אוויר אביבי נפלא, על כר עשב ענק ומוריק בשטחים הכבושים.
הייתי עדה אז לשיחה שבה דנו המשתתפים בשאלה "מי תשיר היום?" שכן גם חוה אלברשטיין וגם אורה זיטנר לא הצליחו להגיע. בסופו של דבר, למרבה מבוכתי, דווקא שתי בנות דודות שלי, שהגיעו להפגנה בלי שום קשר אלי, התנדבו לעלות על הבמה ולשיר, בפעם הראשונה והאחרונה בחייהן אל מול קהל של אלפים, ואני הודיתי לאלוהים החילוני על כך שטרטור ההליקופטרים הסווה את קטעי הזיוף הקשים.
אחר כך העדפתי הפגנות מסוג אחר, כאלה שכוללות היתקלות עם כוחות הביטחון ולא ליווי שלהם, שהיו בהן מפגשים עם פלסטינים או כאלה שהיו בהן מצלמות של שירותי הביטחון שצילמו כל אחד מהמשתתפים. כאלה שהכריזו מראש שהן נועדו כדי להילחם בקונסנזוס ולשנות אותו, בניגוד להצהרה הפחדנית של שלום עכשיו שהם נלחמים למען שלום בתוך גבולות הקונסנזוס. אחר כך התעייפתי, כלומר התייאשתי, יצרתי לי מין בועה פנימית וגליתי לתוכה. בשונה מנתניהו, המכריז חדשות לבקרים שלא יהיה כלום כי לא היה כלום, אני דווקא חושבת שהיה פעם משהו שהשתבש אנושות, קודם כל בעקבות הרצח של יצחק רבין ואחר כך בעקבות רצח כל התקוות שעדיין היו לנו, על ידי שלטונו המתמשך של נתניהו והתחברותו ההדוקה אל המחנה שממנו הגיע רוצחו של רבין.
זה לא שהיה כל כך טוב פעם, אבל היה הרבה פחות רע, לפחות היתה כאן דמוקרטיה. פעם היתה דמוקרטיה, אמנם ליהודים ולערבים ישראלים בלבד, אבל לפחות למישהו היתה דמוקרטיה. פעם היתה בושה, אנשי שלטון שנתפסו בקלקלתם התפטרו בעצמם, כמו רבין. פעם גם היו תקוות לשלום, אלה נרצחו עם רבין. בכל רגע שבו ממשיכה בשלטונה ממשלת הימין — ששמה לה למטרה להילחם בכל סממן של דמוקרטיה, שיש בה שר שהוא עבריין שהורשע, ושר שחצי ממפלגתו הורשעה בשחיתות, ומפלגת שלטון שלפחות שלושה מבכיריה נמצאים בחקירות, ומפלגה נוספת שחרתה על דגלה את השילוב בין גזענות למלחמה במערכת המשפט — מתה מצער עוד יונת שלום אחת. פעם היו כאן בתי ספר טובים, שירותי בריאות שווים לכל, וישראל היתה ממש רחוקה מראש הרשימה של מספר העניים ביחס לאוכלוסייה ומהקצה העליון של מדד השחיתות השלטונית.
פעם היתה כאן מדינה חילונית שחיו בתוכה גם אנשים דתיים וחרדים בלי שאיש הטריד אותם. היום מתנהלת המדינה על ידי ראש ממשלה ושרים שמתלחשים עם רבנים חשוכים, ועם הפריץ המטורלל מאמריקה, ממש כאילו חזרנו לכתריאליבקה של שלום עליכם. אם לסכם, אז כמו שאמר אריק איינשטיין בסדרה הנפלאה שעשו עליו: "זה לא שפעם היה כל כך טוב, אבל פעם היה הרבה פחות רע".
והרע הזה הולך ונעשה גרוע. לא מדובר הרי במצב זמני, מדובר במגמה שנמשכת באופן ליניארי כלפי מטה, כי כשאין שינוי לטובה יש רק שינוי לרעה. לכן כששואלים אותי "מה יהיה?" אני עונה, למרות שמדובר בשאלה רטורית, "יהיה רע", וכמו אריק איינשטיין אני מגלה שאני אוהבת יותר ויותר להיות בבית, עם הספרים ועם "ג'אדג' ג'ודי" והחתול, ולהיפגש רק עם הילדים או החברים שלי ולהימנע במידת האפשר מוויכוחים פוליטיים עם אנשים שאינם חושבים כמוני או אפילו דומה לי, אלא אם כן מדובר בעימותים טלוויזיוניים. כי הרי עד היום לא הצלחתי לשכנע אף אחד שמלכתחילה לא חשב כמוני. אם כי הצלחתי לשכנע לא מעט אנשים שלא כדאי להתווכח איתי. "חת'כת פה יש לזאת", שמעתי מישהו אומר עלי בשבת בשדרות רוטשילד, ובו ברגע נגוזו תקוותי לשידוך הולם.
כי למרות כל מה שנכתב למעלה, להפגנות בשדרות רוטשילד אני כן הולכת. זו לא הפגנה של הקונסנזוס, זו הפגנה של המיעוט שהממשלה כלל איננה סופרת אותו, מיעוט די גדול אמנם, אבל בזוי ומבוטל מראש על ידי ממשלה שהחליטה שכל מי שלא בחר באחת מהמפלגות המרכיבות אותה הוא האויב, ועל כן לא ראוי להתייחסות. העומד בראש הממשלה הזאת מסמן את כל מי שאינו אוהב אותו כ"שמאלן קיצוני", כלומר בוגד, והוא רואה את עצמו כאילו השלטון ניתן לו לנצח נצחים.
מה שאני רוצה להשיג בהצטרפותי להפגנה הזאת — לא שיש לי המון תקוות, יש לי רק שמץ, קמצוץ זעום של תקווה — זה לגרום לנתניהו להתבייש. אני לא מבקשת ממנו חלילה לבצע חרקירי, רק להתבייש, לשמוע בעצה שהשיא לאולמרט, שאף אחת מהחקירות שהיה מעורב בהן לא התייחסה לתקופת כהונתו כראש ממשלה, להתבייש ולהתפטר בעצמו.
