קיבוץ גזית

סיפורי הרפתניות הראשונות בגזית

לאה גוטמן מספרת:

התצלום "הרפתניות הראשונות" מוכר מאוד בגזית. בשנת 1951 הצטרפתי לצוות הרפתנים של קב. גזית. לפני כן עברתי תקופת הכשרה, עם פלוגת העלייה שלי בקבוץ גל-און הוותיק. שם החלטתי שאני רוצה לעבוד בענף חקלאי ובחרתי להיות רפתנית. בגל-און חלבו בצורה ממוכנת, וכאשר הגעתי לגזית נאלצתי ללמוד לחלוב בידיים. מהר מאוד גיליתי את היתרונות שזה הקנה לצוות הרפתנים ,שכלל עקב כך מספר רב של עובדים. לדוגמה, למחרת ערב ישיבת המזכירות - לפנות בוקר - במשמרת הראשונה של החליבה, רפתן אחד (אשר שמו שמור היטב בזיכרון הרפתנים) היה מספק דו"ח טרי ורחב על הנושאים שהועלו במזכירות. התמונה זכורה לי היטב: שורה שלמה של רפתנים, רכונים מתחת לבטן הפרות , קשובים לחדשות, מתייחסים לנושאים ומתווכחים בלהט על דעותיהם השונות. יחד עם זה הידיים עבדו בקצב כדי לסיים את המשמרת בזמן. תמיד החליבה הייתה מלווה בשיחות עסיסיות, מתובלות גם ברכילות, כמובן!

גליה סורוקה: אני זוכרת שגמרנו משמרת חליבה. לאה ואני הלכנו ללמוד ולקרוא חומר מקצועי: איך לשפר את תנובת החלב, מה האוכל הרצוי ואיך לגדל את העגלים. אחד הרעיונות שלנו היה לחלוב את הפרות במרעה, כדי שלא יבזבזו אנרגיה בהליכה הביתה. אבל איך אפשר לחלוב בשדה כאשר הפרות חופשיות? זה היה כמעט בלתי אפשר, אנחנו רצנו אחרי הפרות בשטח, וכל הניסוי הזה לא הצליח.

לאה: בתקופת ההמלטות, תנובת החלב הייתה בשיאה. לאחר מכן, כאשר תנובת החלב פחתה, היה צורך בפחות ידיים עובדות. בימים אלה, הסולידריות של הצוות הוכיחה את עצמה: הוחלט שאף רפתן לא יעזוב את הרפת. בשעות שהתפנו לסידור העבודה, היו מסדרים אותנו בניקיון בתי השימוש הציבוריים. את העבודה שם היינו מבצעים יחד אחרי החליבה.

משמרת הלילה הייתה חגיגה קולינרית, לעומת הצמצום הנהוג באותה התקופה. זכור לי שהיו חברים שהיו נהנים מאוד כשרפתן מעיר אחד מהם באמצע שנת לילה ומכבד אותו בחביתה, שהייתה לוקסוס לעובדי לילה ברפת ובצאן.

גליה: זכורות לי הארוחות שאדק היה מכין לאחר משמרת הלילה: צ'יפס, ביצייה, לחם מטוגן עם סוכר, ולפעמים היינו מעירות גם את הרפתנים האחרים לסעודת הלילה.

לאה: בחג הביכורים, היינו מתגייסים כולנו, בגאווה אמיתית לענף שבימים ההם נשא את דגל הציונות: חשוב היה לו מאוד, שכל ילד בישראל יזכה לכוס חלב. זאת שמעתי מאדק ,שהיה אז רכז הענף.

יחד עם זה, האמת היא, שבמיוחד לחברות, זאת הייתה עבודה קשה. זכור לי במיוחד, איך עבדנו בבור התחמיץ: היה עלינו למלא בכל פעם שק בתחמיץ בתוך הבור ואח"כ, להעמיסו על גבנו לבד. זה היה דבר לא פשוט. גם לא ההמשך, בעלייה מתוך הבור. זה חזר חלילה, עד שהיה מספיק תחמיץ לכל העדר.

העבודה האחרת, הלא חביבה על אף רפתן, הייתה הוצאת הזבל מהתעלה: להעמיס על מריצה, שהיה צריך להוביל לערימת הזבל, מחוץ לרפת בירידה תלולה, צרה ומאולתרת, מקרשים צרים. זה היה מעשה לוליינות ומדי פעם, תוך איבוד שיווי משקל, המריצה הייתה מתהפכת וכמובן, היה צריך להעמיס מחדש את כל הזבל.

גליה: היינו מהפכניות. אבל היה לנו קשה עם השוויון המוחלט שאמר שעלינו להשתתף גם בעבודות הקשות ביותר כמו הוצאת תחמיץ, והוצאת הזבל במריצות. אבל הגברים לא ויתרו לנו.

לאה: לעומת זאת, לצאת למרעה באביב ולבלות שעות בשדה פורח, זו הייתה חוויה!

קרה לי פעם ,שבאמצע המרעה, הפרות בזנבות מורמים, חזרו הביתה בדהירה ונשארתי לבד בשדה. הן נתקפו בזבובים וכאשר הגעתי גם אני, ראיתי להפתעתי, שהרפתנים שנשארו ברפת, הספיקו כבר להכניס את רוב העדר לחצר.

גליה: גם לי קרה מקרה דומה: כתוצאה מעקיצות הזבובים כל העדר ברח לקיבוץ, ביחד עם הסוס. אני נשארתי לבדי בשדה, אך הרפתנים שמו לב שלא חזרתי עם העדר, ויצאו לחפש אותי עם טקרקטור.

לא פעם , גם התנהגנו כילדים שובבים. בסה"כ ,היינו עדיין צעירים. קרה פעם שעובדי המספוא לא יכלו לבצע את מלאכתם, ואנו יצאנו לשדה להביא את הסלק החשוב כ"כ לתנובת החלב. חלק מאתנו תלשו את הסלק מהאדמה וזרקו ככדור, לאלה שעמדו על העגלה, מוכנים לתפוס אותו. כך עבר הזמן, זרקו מלמטה ותפסו מלמעלה. פתאום למישהו היה משעמם והוא חמד לצון - החל לזרוק סלק מלמטה בלי כל כוונה שיתפסו אותו, אלא כדי לפגוע באלה שעמדו על העגלה.

תוך שנייה, זה הפך למהדורה מחודשת של "מלחמת הבונקלך". בצחוק ובהשתוללות,כולם זרקו על כולם, עד שמישהו שם לב שהפרות בודאי כבר רעבות, וכך חזרנו למציאות לאחר התפרקות שרבים מאיתנו לא ישכחו.

שפרה גפני (השלישית בתמונה):

אני הגעתי לעבודה ברפת בקיבוץ רמת השופט, בו שהיתי לפני שהגעתי לגזית. סידור העבודה ביקש מישהו שיצטרף לצוות הרפת. אף אחד לא היה מוכן, ולבסוף התנדבתי עם כל החששות. וכך הגעתי למפגש עם הפרות, ולחליבה בידיים. לשם כך היינו צריכים לקום ב-3.00 בבוקר, ולאחת כמוני שזה עתה סיימה את לימודי הרוקחות – לא היה זה קל.

כשהגעתי לגזית, הצטרפתי לרפת, לאחר תקופה קצרה שעבדתי בסיקול אבנים. זכור לי כי קראנו ולמדנו הרבה על הענף לאחר שעות העבודה, וכי עבדו איתי: גליה סורוקה, לאה גוטמן, אדק גוטמן ז"ל, זאב פלד, דב סורוקה, אליהו להב ועוד חברים. עבדתי שם כ-3 שנים, עד להולדת בתי הבכורה.

ארכיון גזית