תאריך לידה: 12.11.1959
תאריך פטירה: 06.09.2008
גיגי, ובשמה המלא אליזבט לאקי נולדה במדינת איווה שבארצות-הברית, למשפחה בת שישה ילדים – שלושה בנים בוגרים ושלוש בנות צעירות, כאשר היא הבכורה בין הבנות. בהיותה בת עשר נפרדו הוריה, ובעקבות הגירושים הופרדו גם הילדים – הבנים עברו לחיות עם האב הקתולי והבנות נשארו עם האם היהודייה וקיבלו חינוך יהודי וציוני. בגיל שש-עשרה במסגרת תכנית מיוחדת של הסוכנות היהודית הגיעה גיגי עם קבוצת נערות ונערים יהודיים אמריקאיים למוסד החינוכי "תבור". הקבוצה – "אור ראשון" למדה במוסד החינוכי והנערים התארחו במשפחות מאמצות. משפחתה של גיגי הייתה דליה ברק.
בעקבות גיגי עלו לישראל אמה ושתי אחיותיה. עם סיום לימודי התיכון החלה גיגי לעבוד בפרדס, שם פגשה את חגי. הם נהיו לזוג, הקימו משפחה ונולדו להם ארבעה ילדים: נועם, שחר, מיקה וליאור.
לגיגי הייתה אהבה מיוחדת לילדים ויכולת בלתי רגילה ליצירת קשרים של אהבה ואמון איתם. היא עבדה כמטפלת בפעוטון, בגן ובכיתות הצעירות ושבתה את ליבם של הילדים וההורים בכל גיל.
בגיל יחסית מאוחר יצאה ללימודי אחיות ועם סיום הלימודים החלה לעבוד בבית-חולים "פוריה" ואחר-כך בנצרת במחלקת ילודים. לאחר שחלתה הצטרפה לצוות האחיות במרפאת הקיבוץ והייתה שותפה מלאה לעבודת הצוות ואחראית על תחום הטיפול בתינוקות ובילדים.
גיגי אהבה לעשות וליצור עם ילדים. היא עשתה בעבר חוגי התעמלות לילדים ובשנים האחרונות שילבה את אהבתה לקרמיקה והחלה לעשות חוגי קרמיקה לילדים. החלום שלה היה להקים סדנא לקרמיקה בה תוכל ליצור ולהפעיל ילדים ומבוגרים. בשנים האחרונות תוך כדי עשייה הלך והתגשם החלום, נמצא מקום, נרכשו כלים, אובניים ותנור וסדנת הקרמיקה הפכה למקום פעילות תוסס של ילדים ומבוגרים.
חלום נוסף שלה נקטע באיבו - גיגי רצתה להמשיך את לימודיה ולהיות מיילדת, אך נאלצה לוותר על החלום הזה כאשר חלתה רגע לפני תחילת הלימודים...
גיגי אהבה מוסיקה, אהבה לשיר ושילבה את הכישורים הטכניים שלה עם העשייה המוזיקלית הענפה דרך העיסוק בהגברה.
אבל יותר מכל אהבה גיגי את קיבוץ גזית – ביתה.
כולנו נהנינו מכישוריה הרבים שבאו לביטוי בפינות רבות בחיינו.
המבנה המורכב של המשפחה הגרעינית שלה – שתי בנות חיו בארץ והשאר במקומות שונים בארצות-הברית, מנעו מהם להיפגש כולם יחד במשך עשרים ושש שנים, אך לגיגי היה קשר אישי עם כל אחד ואחת מאחיה ואחיותיה והייתה לה השפעה מיוחדת על כל אחד מהם – היא הייתה עבורם אוזן קשבת והם שיתפו אותה בנושאים אישיים שלהם.
בדברים שנשאה גיגי בערב יום כיפור תשס"ד היא מספרת בין השאר: "אחרי שספגנו מקרים רבים של מחלת הסרטן במשפחה שלנו – אמא שלנו, שני אחיינים, בני דודים, אני חליתי וזה כבר לא יכול היה לעבור בשקט בינינו. לאחים ולאחיות שלי זו הייתה מכה מעבר ליכולת ההתמודדות. אני העברתי להם את ההתייחסות שלי למחלה והגישה שלי לחיים בכלל. היו רגשות שהתחזקו אצלי בעקבות המחלה וכאלה שהשתנו בעקבותיה. לפי דבריהם, הגישה החיובית שלי והאמונה שלי באהבה ובכוח הרצון חיזקו אותם מאוד.
בהשראת כל זה צמח והתחזק הרצון שהיה תמיד אצל כל אחד מאתנו להיפגש יחד אבל לא פעם... אלא עכשיו. מציאות החיים לימדה אותנו שצריך לחיות עכשיו, ליהנות מכל יום, לחיות את הרגע ולא לדחות שאיפות וחלומות. כך צמח חלום משותף שלנו – כמו עץ גדול או כמו פרח שהושקה בהרבה אהבה ותקווה ורצון. מול המכשולים הרבים שבדרך לפגישה, מצאנו את עצמנו אומרים את המשפט 'אם תרצו אין זו אגדה'. שנים אחרי שנפטרו ההורים שלנו, שאפילו בהלוויות שלהם תמיד מישהו מאיתנו היה חסר – סוף סוף נפגשנו כולנו. אני מאושרת וגאה בכך שהייתי מרכז של מפגש מרגש ומשמעותי כל-כך בשביל כולנו. היה מפגש מאוד מאוד אינטנסיבי וטעון רגשות. הרבה דמעות, הרבה בכי והרבה צחוק והשתוללות. בתחילתו חזרנו לילדותנו, סגירת חשבונות, זיכרונות משותפים ועדכונים של עשרים ושש שנים ארוכות. אפילו הגשמנו את החלום המיוחד שלנו שהתרוצץ בינינו עשרים ושש שנים – להפגיש את הכישרונות המוזיקליים שלנו על במה אחת. לא במקרה קראנו לערב 'חלום משפחתי'"
ואכן, המופע הזה שנערך בערב שבת על הבמה בחדר האוכל – מול הקיבוץ כולו היה ערב בלתי נשכח שכל מי שנכח בו יזכור אותו לעד.
גיגי נפטרה בהיותה בת 48 לאחר מחלה קשה, כשהיא מוקפת בכל אוהביה.
יהי זכרה ברוך.
הספד של נועה דוד
אני עדיין לא רוצה לדבר עליך אלא אליך:
הגעת אלינו עם חגי כמשב רוח מרענן. באת מעולם אחר, היית אמריקאית אבל לגמרי ישראלית. צעירה אבל מאוד בוגרת ואחראית על אמך ואחיותיך. ברוכת כישרונות, יצירתית, מוזיקלית ועם חכמת חיים אבל ללא הכשרה אקדמית.
עם חגי התחלתם בבניית המשפחה שלכם, כשמקומך במשפחתנו גדל, מתחזק ומאד ייחודי ומיוחד.
אהבנו אותך מאד.
אהבנו את הצלילים שבקולך ובגיטרה, את השירה שלך הצלולה שתמיד הרטיטה את ליבנו. את חוש הקצב שיותר מאוחר פרץ בנועם שלך. את הצניעות והיושר, את החשיבה וכושר הניתוח שלך לאירועים ומצבים בעזרתם התלבטנו על בעיות משותפות. את תבונת הכפיים שצמחה עם הזמן לכלי קרמיקה מרשימים. את האהבה והכבוד לזולת שנתנו הסבר לדיבור שיש לך עם ילדים ולהצלחה ולהערכה בה זכית בעבודתך, אם בחינוך ומאוחר יותר כאחות. את אהבת הטבע האסטטי ורחש המים שהובילו אותך ואת חגי לבנות גן קטן, ביתי, אינטימי ומקסים על סף דלתנו. וכמובן את הפרצופים והחיקויים שלך שהצחיקו אותנו ושמו הכול בפרופורציה.
יחד צמחנו והפכנו ממשפחות צעירות למשפחות מבוססות עם ילדים בוגרים, שגדלו יחד ויצרו מסכת של קשרי קירבה שהיו לרשת משפחתית הדוקה. יחד יצאנו כל החמולה לטורקיה, כשאת מאחורי המצלמה מנציחה רגעים ועורכת מהם סרט מדהים עבור כולנו.
ובתוך עיצומם של החיים התחילה לכרסם בך המחלה. הדפת אותה באומץ, בתקיפות ובאצילות נפש ולא ויתרת. זו הייתה מלחמה והיה ברור שאת הולכת לנצח בה. ככל שתקפה אותך רק גדלת והראית את העוצמות הטמונות בך, כאילו נדחפת למצות כמה שיותר מעצמך ומחומר הגלם הזה שנקרא חיים.
לפני כשנה כשהתחילה המערכה האחרונה, שוב נתת את כל כולך, ניהלת את המערכה כשאת משלבת את הידע הפיזיולוגי, העיוני והמעשי הרב שצברת ואת עוצמות הנפש שבך שחיזקו אותנו, אך בו בזמן ידעת שהפעם הם לא מספיקים. ובכל זאת האהבה והדאגה הגדולה שלך אל משפחתך והאהבה שלהם אליך השאירה אותך איתנו עד לטיפת החיים האחרונה שעוד נותרה בך.
נשארנו עם אהבה ענקית אליך ועם געגועים שרק ילכו ויגדלו. תמיד תהיי חסרה ותמיד תהיי בליבנו.
הספד של צוות המרפאה
כל אחד והגיגי שלו...
לנו היית גיגי החברה בצוות, השותפה לעבודה, המשתפת אותנו בסיפורים עסיסיים על המשפחה המצומצמת שלך ומדליקה זיק של חיוך ביומיום הקשה לעיתים במרפאה.
היית ענקית בחיקויים, כל סיפור שלך היה מטובל בהומור ובחיקוי – של קול או של תנועות – בפרטי פרטים, לאורך ולרוחב.
היית אחות ואדם שקל להתחבר אליו.
לחולים היית אחות שאהבו להתקבל על ידה וליהנות מהסבלנות והיכולת הבלתי מוגבלת שלך להקשיב ולענות באריכות למצוקותיהם.
ההורים מצאו אצלך מקום בטוח ושקט, השרית עליהם רוגע, מקצועיות ואוזן קשבת. הילדים קיבלו אצלך טיפול להקלה בכאב, חיסון למנוע תחלואים, מעקב לטיפוח התפתחותי, רוך, חיוך ובלון אדום, כחול, ירוק...
לרבים היית גיגי של ההגברה והמוסיקה, הנגינה והגיטרה, השירה והקול המופלא, גיגי של הקרמיקה שחיברה אותך שוב לילדים שכל-כך אהבת.
ובעינינו כמובן, את גם גיגי של הבגדים בגווני הכחול כצבע עיניך.
גיגי, קשה לנו עדיין לדבר על מי שהיית...
נזכור אותך לעד.
הספד של מיקה
אמא
איך מספרים בכמה מילים את כל מה שהיית בשבילי, בשבילנו?
אמא, מדריכה, יועצת, חברה. תמיד ידענו שכשיש בעיה אפשר לפנות אליך, שאיתך אפשר לדבר. וככה עשית גם בחודש האחרון. ניצלת את הזמן שנותר לנו יחד ו"זימנת" כל אחד מאיתנו בנפרד אל צד מיטתך ופשוט אמרנו הכל. נתת לנו תקציר מזורז של עצות לחיים, ממה לדאוג וממה לא, למה לשים לב ומה לא לשכוח. אמרת כמה את גאה בנו וחיזקת אותנו להישאר מאוחדים וחזקים גם אחרי שכבר לא תהיי. רשמנו מתכונים אהובים כדי שגם עכשיו נוכל להמשיך לאכול "אוכל של אמא", כי מי מכין ספגטי עם מיט-בולז כמוך?
בשבילך התרופה הכי טובה הייתה אהבה. תמיד אמרת שחיבוק מרפא הכול ובאמת חיבוק שלך היה משהו אחר, שום דבר לא כאב אחר-כך.
היית אמרת שהכול בראש ואם רוצים אפשר להשיג ולרפא הכו ל.
הצבת לך מטרות ותאריכים חשובים שאליהם היית צריכה להגיע, תאריכים שבהם אסור לך ללכת. אמרת שתגיעי ליומולדת שלי ואני בתומי לא האמנתי לך, אבל את חשבת אחרת והגעת ואפילו שרת, לא ויתרת.
המוזיקה הייתה תמיד בשבילך הכל. היית שרה לנו עם גיטרה לפני השינה, ותמיד הייתה בבית מוזיקה. ארוחות משפחתיות נהפכו לא פעם לקרנבל של שירה ותיפוף. בזמן האחרון היה נדמה שהחושים שלך התחדדו. שמעת את ליאור מזמזמת מהסלון וקראת לה שתשיר לך במיוחד וניסית להצטרף, למרות שהיה קצת קשה. שרנו שירים ששרת לנו פעם, מנסים לקלוט את המילים החסרות שלא נישאר תקועים. כשמיה באה הייתן שרות בקולות שירים שלכן ואת מנצחת בידיים על הכול.
כשנסענו לארה"ב הקשבתי לך שרה עם תרסה במרתף ולא יכולתי שלא להתפעל מחדש מהשירה ומהקול שלך, אז כתבתי לך שיר שמאוחר יותר מיה הלחינה ואת גם שרת. אני מקווה שגם שם, בצד השני, לא תפסיקי לשיר ולנגן, כי זאת את.
אוהבת תמיד,
מיקה.
