קיבוץ גזית

תאריך לידה: 21/02/1931
תאריך פטירה: 26/12/2008

שרה נולדה למשפחת פקר בארגנטינה כבתם הצעירה של חנה ודב, אחות לשמואל ועמנואל. שרה נולדה בפרובינציה אנטר-ריוס, ובילדותה עברה המשפחה בחיפוש אחר פרנסה, לעיר הבירה בואנוס-איירס והתיישבה בסן-פרננדו.

כבר מגיל צעיר קשרה שרה את חייה עם תנועת ה"שומר הצעיר" ועם מוסדות הקהילה היהודית הפעילה בשכונה.

בספטמבר 1952 עלתה שרה לארץ ישראל ובעקבות עמנואל אחיה, הצטרפה לקיבוץ גזית, כהמשך טבעי לחינוך התנועתי שקיבלה. בשנה הראשונה עבדה שרה כחלוצה בשדה ומיד אחריה נכנסה לתחום שיהפוך לייעוד חייה – עבודה בחינוך. שנתיים אחרי שהגיעה שרה לקיבוץ יצאה ללמוד ב"אורנים" והפכה לגננת-מורה, תפקיד בו השקיעה את נשמתה במשך 22 שנה.

בשנת 1978 יצאה שרה להדריך גננות-מורות באורנים ואף הקימה שם מרכז לימודי. בשנת 1992, הקימה שרה את ספריית בית הספר "ניצני תבור", ומשנת 1995 עבדה בספריה במשרה מלאה והפכה אותה למוקד פעיל ומעשיר. שרה דאגה לפרסם בעלוני הקיבוץ מאמרים בזכות קריאת ספרים תחת הכותרת "תנו להם ספרים", פעם בשבוע התכנסו הילדים לשעת סיפור בה רותקו ע"י קולה ושפת גופה של שרה. תכונות אלו אפיינו את שרה עוד משנות ילדותה הצעירות, בהן נבחרה כקריינית בהזדמנויות שונות. את כישורי הדרמה שלה גם תרמה שרה בשנים הראשונות של הקיבוץ, לחוג הדרמה הפעיל שהיה בגזית.

בין תפקידיה בקיבוץ היתה שרה רכזת הגיל הרך, ובתחילת שנות ה-90 היתה בין מובילי המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית. מעורבותה באה לידי ביטוי גם בעלוני הקיבוץ, בהם כתבה תחת הכותרת "לינה משפחתית-עובדה", מאמרים שהכינו את הלבבות לקראת המעבר המשמעותי. עוד ארגנה שרה במשך שנים את בית הספר להורים בבית.

בשנת 1960 נישאה שרה לאלי אנגלנדר, איתו הקימה משפחה אליה נולדו גיא, סיון ושירה. שרה זכתה לראות את כל ששת נכדיה, שיחד היוו משפחה חמה ותומכת.

בשנת 1999, הלכה שרה לניתוח מורכב מאז הפכה לסיעודית. כמעט 10 שנים ליוו אלי ובני המשפחה את שרה, לווי יומיומי מחבק ואוהב וראו מקרוב את המצב ההולך ומדרדר.

ב-26 בדצמבר סגרה שרה את עיניה לנצח.

שרה שאני אוהב

מאז ה-26 לדצמבר הגעגועים גוברים כל יום. התמונה שלך מופיעה על הצג של הטלפון הנייד שלי, ואני לא נפרד ממנו ומביט בך כל הזמן. היתה לנו אהבה לוהטת שנדלקה ברגע שנפגשנו ורק מתעצמת כל הזמן.

48 השנים שהיינו ביחד היו סימפוניה מתמדת של אהבה והרמוניה. היה בינינו חוק לא כתוב: האושר של כל אחד הוא פונקציה של ההרגשה הטובה של בן הזוג, וזה הדריך אותנו במהלך החיים ואפיין את חיי המשפחה והזיכרון שלך. שנינו התחברנו בגיל מאוחר, כיוון שרצינו להיות בטוחים בעומק הרגש ובעוצמת האהבה, וזו התפרצה כאשר נפגשנו.

הייתה לך שאיפה לשלמות בכל התחומים בהם עסקת: בקריינות, במשחק על הבמה, בעבודתך כגננת, בהוראה באורנים, בטיפוח המרכז הלימודי ובהקמת ספריית ילדים בגזית, כמו כן בטיפול ובטיפוח המשפחה. השאיפה הזאת לשלמות גרמה לך להצטיין בכל מעשייך והביאה הערכה ואהבה מכל הסובבים אותך. הייתה לך חיבה מיוחדת לילדים והבנה לצרכיהם והיה לך כישרון מיוחד להתחבר אליהם.

אהבת הספר והצימאון שלך לדעת, לחקור ולהעמיק בתחומים רבים: אומנות, חינוך, ספרות, תיאטרון, קולנוע, מחשבה אנושית ופסיכולוגיה. הייתה זו חוויה מיוחדת לצפות בך מספרת סיפור לילדים המוקסמים המקשיבים במתח ובהזדהות. גם הספרייה הענפה שלנו מהוה ביטוי לשטחי ההתעניינות הרבים והמגוונים שלך בהגות, באומנות, בחינוך ובסיפורת.

הטיולים שלנו היו חוויה מיוחדת, הודות ליכולת שלך למצות את הנופים ואת החוויות המאפיינים כל מקום ולרשום ביומן את הרשמים שהיו למזכרת. אני מתרגש בכל פעם שאני פוגש רשימות אלה, דרכן אפשר ממש לחיות מחדש את הנופים והחוויות של סיני, שוויץ, צרפת, בלגיה, הולנד, גרמניה, סקנדינביה, אנגליה, מצריים, ספרד, ארצות הברית, סין ותאילנד.

נופים של שווייץ, הפיורדים של נורווגיה והפארקים של ארצות הברית נשקפים דרך המבט המתפעם שלך. האהבה והידע באומנות קיבלו ביטוי בביקורים במוזיאונים. בביקור בסין, העמקת לחקור את מערכת החינוך המתפתחת, הרפואה הסינית, האומנות, הנופים והגנים המרהיבים. טיפחת את המשפחה באהבה, ברגישות, בתבונה ובהתמסרות אין סופית. לפני המחלה הספקנו בשמחה ובכיף להיות ביבי סיטר לנכדות בעדי וברמת דוד.

כאשר חלית, לוויתי אותך במשך קרוב ל 10 שנים. מצבך נעשה עם הזמן קשה יותר. עם העצב שנבע מהידע על מצבך הייתה שמחה בכל מפגש בינינו. הניצוץ בעיניים, לחיצת היד המרגשת שלך, ההקשבה לסיפורים ובמיוחד הצימאון לכל פרט מהנעשה אצל הבן, הבנות והנכדים והגאווה על ההישגים הרבים שלהם. סבלת בשקט, שרה. במבטים, עם העיניים החכמות, המילים הבודדות שיכולת לבטא היו ביטוי לחיים הפנימיים הפעילים שלך והבנת מצבך והנעשה סביבך. לחיצת היד שלך על זרועי היתה ביטוי מרגש של אהבה וקשר עמוק שהנסיבות לא יכלו לו. הבנת הכל, אבל לא יכולת לבטא את עצמך וזה הקשה על הקשר שלך עם הסביבה. במפגשים המשפחתיים ובחגים היית חוזרת לעצמך: זוהרת, מחייכת, מוסיפה מילים, מקבלת תיאבון בריא למאכלים, ואפילו משתתפת בשירה. בזאת נתת ביטוי לחייך הפנימיים ולקשר עם הסובב אותך ואהבת המשפחה.

עם הזמן שעובר הגעגועים רק גוברים. את חסרה לי מאוד, שרה.

אלי אנגלנדר

קישורים לאתרי אינטרנט שהקימו הילדים לזכר שרה ואלי אנגלנדר.

https://www.facebook.com/eliesaraenglander/videos/631221937062888/

https://www.facebook.com/eliesaraenglander/posts/754507228067691

https://www.facebook.com/eliesaraenglander/